בימים אלו אסף הראל כותב סדרה על חייו של דודו טופז. אין לי מושג מי יגלם את דמותו, ומוקדם אפילו לדעת אם הסדרה הזאת תהיה טובה או לא - אבל אפשר לנחש שהיא תהיה מאורע. אנשים יתקבצו סביב המסך בסקרנות, ציפייה ומתח בשביל לראות סיפור שהם מכירים מתחילתו ועד סופו.

לפני כחודש צפיתי ב"אני, טוניה", סרט חמוד לאללה. גם הוא מספר סיפור שאנחנו כבר מכירים. אולי לא כולם, אבל כל מי שבקיא בתרבות פופ אמריקאית. טוניה הארדינג הייתה מחליקה על הקרח, אלופת ארה"ב והאישה השנייה בעולם שביצעה קפיצת אקסל משולשת, שזה הדבר המופרע הזה שלא מומלץ לנסות בהיכל הקרח בחולון. אבל את הארדינג זוכרים בעיקר בגלל שהייתה מעורבת בתקיפה של ננסי קריגן, חברתה לנבחרת, שהפכה אותה לאחת הדמויות השנואות בארה"ב. זה סיפור נהדר שדשו בו כל כך הרבה, עם אינספור רפרנסים בכל קומדיה אפשרית, ועדיין הסרט מפתיע, מצחיק, פרשי, כיפי.

ז'אנר ה"מבוסס על סיפור אמיתי" ממשיך עם הסדרה המאוד מהנה "הרמון". כאילו, פרשת גואל רצון עצמה לא מהנה, היא די דוחה ומחרידה, אבל בניגוד לצמרמורות שאוחזות בנו בצפייה ב"חרות בגופי" או כל סרט תיעודי אחר בנושא, "הרמון" דווקא כיפית ומחרמנת. כן, אפשר להודות בזה, כת עם אלון אבוטבול יכולה להכנס לסט הפנטזיות. מותר לנו.  

בשנה שעברה זה היה או.ג'יי סימפסון שהפך לסדרה מתוסרטת מעולה של ראיין מרפי, עוד סיפור שהכרנו די טוב ובכל זאת היה אדיר. "הרצח של ורסאצ'ה", גם היא של מרפי ומביאה לנו סיפור אמיתי, לא מצליחה להשתוות אליה אבל עדיין סוחפת. גם "חוק וסדר" הבינו שמדובר במחצב נחשק ויצרו עונה שלמה, מתוסרטת, על האחים מננדז שירו בהוריהם, עם אידי פלקו בתפקיד עורכת הדין שלהם (כל עונה תתמקד בסיפור אחר). אל תתפלאו אם באחד מגופי התקשורת הולכת ונרקמת כרגע הסדרה על דניאל מעוז.

אנחנו עוברים סיבוב מעניין עם פרשות מזעזעות במציאות שהופכות, כמה עשורים לאחר מכן, לאחלה טלוויזיה. בקולנוע הם תמיד נכחו, אבל באופן די נעדר השראה ועם נטייה לאפוסים מלחמתיים מתישים. בשנים האחרונות הסיפורים האמיתיים חזרו לחיינו עם הפודקאסט "סיריאל" ואז, מהר מאוד, עם סדרות דוקו פשע כמו "הג'ינקס", "לעשות רוצח" ועוד המון, בישראל זו כמובן "צל של אמת" (ויש גם סדרה של דרור מורה על רוז פיזאם שנאסרה לשידור, ואת עמרי אסנהיים לוכד את שמעון קופר ב"עובדה"). פתאום התברר שיש לנו מספיק קשב ועניין על מנת לצפות בערימת עדויות וראשים מדברים שמובילים אותנו שלב אחר שלב בסיפור שאנחנו מכירים, או לפחות שמענו עליו. העניין, גילו מהר מאוד, לא היה בלפענח מחדש תעלומה מסעירה מהעבר, אלא בלחוות סיפור גדול וקשה מחדש, סיפור שגם אם לא מוסיפים לנו עליו פרטים מסעירים או נקודות מבט אחרות, הכח שלו עדיין עצום ומהפנט מעצם היותו אמיתי. סדרות הדוקו האלה התאפשרו כי אנחנו נמצאים בנקודה מדויקת בזמן שבה גם עברו מספיק שנים על מנת לקחת פרשה לא קלה ולטפל בה בפרספקטיבה שונה, ממרחק היסטורי מסוים, וגם יש מספיק חומרים - קטעי וידאו, חדשות, תמונות, מצלמות ביתיות. לא סתם נטפלים לניינטיז, זה עשור מתועד, שילוב מושלם בין נוסטלגיה לבין טכנולוגיה שכבר הייתה קיימת.

אבל אם זה עובד בדוקו, למה בעצם לא לתסרט? הרי אם הצופה מוכן לראות את זה בסוגה מאתגרת יחסית כמו דוקו, ברור שהם ירצו את זה גם בסדרה עלילתית, כזאת שמאפשרת דיאלוגים ולהטוטים תסריטאים, וגם ולא מחויבת לגמרי לערכים של דיוק ואמת שעלולים, מה לעשות, להתגלות כמעט משמימים. אתם תראו את הסרט או הסדרה המתוסרטים ואחרי זה תלכו לראות ביוטיוב קטעי החלקה של טוניה הארדינג האמיתית או כתבות על גואל רצון.

פגז מן העבר:

דוקו פשע נוטה להתמקד בחלש, בעמימות כלשהי של מערכת החוק ובאי צדק. ב"סיריאל", גם ב"איך לעשות רוצח" וגם ב"צל של אמת" - האדם שהלך לכלא הוא האדם הכי שקוף בחברה ויש ניסיון לתקן עוול משפטי שנעשה (לדעתם של היוצרים). לסדרות מתוסרטות  אין את היומרה הזאת, הן כאן בשביל הגלאם, אפשר בכיף להתמקד ברוצח (או.ג'יי, "וורסאצ'ה" גם מתמקדת ברוצח), להאיר מחדש את דמותו של הנבל (טוניה) או אפילו להעניק לו סקס אפיל (הרמון). רוב סדרות הדוקו פשע פעלו מתוך, בין היתר, מחויבות מוסרית כלשהי, בסדרות מתוסרטות המחויבות היחידה היא לטלוויזיה טובה.

יום אחד, כמה נורא, ייגמרו כל הסיפורים האמיתיים ואז יוצרים יאלצו להשתמש בכלי הנשכח והנדיר - מסתבר - הידוע בשם דמיון, ולהמציא עלילה שלא התרחשה מעולם, אבל יש עוד זמן. אז בינתיים שימו לב למדורי הפלילים והמשיכו לעקוב בלהט אחרי פרשיות מזעזעות בארץ ובעולם. היום אתם עוקבים אחריהן בחצי עין, עוד כמה שנים תכוונו אותן להקלטה.