73 שקלים. זה מה שתשלמו על חולצת צלב הקרס של קניה ווסט, שחזר לפאזה הנאצית שלו עם שלל ציוצי "אני אוהב את היטלר". כזכור, זו לא הפעם הראשונה שווסט מתפקד לוורמאכט. לפני שנה הוא כבר יצא מהארון הנאצי, אך לאחר מכן התחרט והתנצל. והנה זה קורה שוב, הפעם בתוספת מרצ'נדייז שערורייתי שגרם לכך שהאתר שלו יוסר מהרשת. ונכון, ווסט לא במיטבו כבר אי אלו שנים ומתמודד עם שלל ענייני נפש, אבל אפשר להיות גם מתמודד נפש וגם אנטישמי, לא?
מיליארדר אחר שנחשד לאחרונה בנאציזם הוא אילון מאסק. בהשבעה של טראמפ הוא הצדיע במועל יד, אם כי באמצעי תקשורת שונים נטען שזו סתם מחווה גופנית מביכה ונלהבת שבמקרה נראית כמו הצדעה נאצית. נתניהו אפילו צייץ שמאסק הוא ידיד אמת של ישראל, ואולי זה נכון - אולי גם העלייה בגילויי האנטישמיות והקידום של אג'נדות עליונות לבנה ברשת X (טוויטר) מאז שרכש אותה הן הוכחה לידידות אמת עם ישראל. אולי גם נאומו בכנס של מפלגת ימין קיצונית בגרמניה, שבו אמר שהגרמנים צריכים להשתחרר מאשמת העבר, יכול להיחשב כסתם מחווה גופנית מביכה.
אז נכון שווסט הוא מתמודד נפש, וברור לגמרי שמאסק הוא סתם טרול ולא מובן כהלכה, אבל איכשהו זה תמיד יוצא להם בצורת צלב קרס עצום על המצח. ואפשר לתהות מתי מגיע השלב שבו כשאדם מצדיע במועל יד, מקדם אנטישמיות או מעיד על עצמו שהוא נאצי - אנחנו פשוט מאמינים לו.
ואולי נאציזם זה פשוט הקטע החדש של מיליארדרים? אולי זה מה שקורה כשטיסות לחלל או למעמקי האוקיינוס בצוללת מתפרקת כבר לא נראות כמו אטרקציה מלהיבה מספיק? אז יכול להיות שמאסק סתם מתרגש מהקונספט של שליטה בעולם, ושאצל ווסט זה דווקא הקו העיצובי המוקפד שמדבר אליו, אבל אין ספק שהנאצים שוב איתנו. הם פשוט עשירים יותר, מטורללים יותר ומנג'סים לא פחות.
תזכורת נוספת לאותו פרק היסטורי קודר קיבלנו בסוף השבוע הקודם, עם פעימת החטופים העצובה שכללה את אוהד, אלי ואור. זו הייתה חזרה קשה, קשה מדי. לא רק בגלל הטרגיות של הסיפורים, אלא בגלל המצב שבו חזרו השלושה. כולנו ראינו את מכונית החמאס מגיעה למקום הכינוס, מוקפת במחבלים, את דלת הרכב נפתחת וממנו יוצאים, בזה אחר זה, אנשים רזים מאוד, ראשם מגולח. לרגע אחד הנשימה נעתקה ואז כל הוואטסאפים, בכל המדינה, רחשו באותן מילים בדיוק: שואה. אושוויץ. מוזלמנים.
כנראה שאין מנוס מכך שכישראלים, אותם כפתורים יידלקו אצלנו תמיד. לא משנה באיזה בית גדלנו - עברנו את אותה אינדוקטרינציה. אותה מערכת חינוך, אותו סיור ביד ושם ואותן הצפירות. צפינו באותם הסרטים וניזונו מאותם דימויים. מכיתה ג' אנחנו רואים תמונות בשחור לבן של ערמות נעליים ואנשים רזים מאוד ומסילות רכבת ומספרים על היד, הגיוני שזה יהפוך להיות מערך האסוציאציות שלנו.
כרגיל, מהר מאוד צצו פוסטים שהתרעמו על השימוש במונחי השואה - כי המוזלמנים המקוריים היו רזים יותר וכי השואה הייתה ארוכה יותר, קשה יותר ורצחנית יותר. עכשיו, ברור שהשואה הייתה גרועה יותר והמטרה היא לא להקטין אותה, אבל אי אפשר להתעלם מהנפש הקולקטיבית שלנו והכיוונים אליהם היא משתרגת.
לאחרונה, למשל, מדברים על אפשרות לצונאמי בישראל. רעידות האדמה ביוון ישפיעו על המדינות לחופי הים התיכון, אנחנו ביניהן, ואולי נחטוף איזה גל אימתני. עכשיו, אם היינו יפנים או סרי לנקים, שנפגעו בעבר מצונאמי, האפשרות הזאת הייתה מעוררת אצלנו הרבה יותר מהאדישות הסקרנית הנוכחית, היו מופעלים אצלנו טריגרים, רגשות, טראומות, זיכרונות, תמונות ופחדים. אבל אנחנו לא. אנחנו אלה שקיבלו שואה, החיווט שלנו שונה.
אז אולי אילון מאסק וקניה ווסט הם לא בדיוק נאצים, ובטח שהחטופים השבים הם לא מוזלמנים (ומזל שכך), אבל אלו האסוציאציות שצפות אצלנו כי השואה היא המשקפיים שדרכן יהודים מביטים בעולם. היא נקודת הייחוס ההתחלתית של הכל ולהשוות אליה זה לא להוריד מערכה, אלא להכיר בה כצריבה גנטית, סליל DNA ייחודי.