19. הענק הירוק
ניכר שבמשך תקופה ארוכה, מארוול לא היו בטוחים מה לעשות עם ההאלק, וכשניסו להתייחס אליו ברצינות זה הסתיים במפח נפש לאדוארד נורטון (ולצופים, לט'ס בי הונסט). גם אחרי שב"הנוקמים" הבינו שהוא אתנחתא קומית נהדרת, נותרה בעיה אחת: הוא פשוט חזק מדי. הפתרון התגלה בהגלייתו לחלל בסוף "עידן אולטרון" רק כדי להשיב אותו לתפקיד הסייד-קיק המצחיק ב"ת'ור: ראגנארוק". האם הוא יכול להחזיק סרט משלו? כנראה שלא. האם, במינונים הנכונים, הוא דמות מהנה ולעתים אף מורכבת? בהחלט כן.
18. אנטמן
כשג'ייסון מומואה לוהק לתפקיד "אקוומן", גבות רבות הורמו ברחבי הוליווד. רבים התקשו להבין איך האופי הגברתני והשטותניקי שלו יתאים לדמות כבדת ראש ומלכותית כמו אקוומן מהקומיקס. והנה, מה אתם יודעים, זה עבד מעולה. תרחיש דומה אירע כשפול ראד לוהק לתפקיד סופרהירו, ועוד כזה עם כוח על מטופש וכינוי מטופש עוד יותר. אבל ראד היה מעולה, וסקוט לאנג בגילומו הוא דמות שובת לב. כשהוא שמח או חרד מגילויי כוחותיו - הצופים שמחים וחרדים איתו. כמעט נכנס לדירוג במקומו: אנטוני, הנמלה המעופפת.
17. יונדו
הוא פאקינג מרי פופינס, והוא החלק הטוב ביותר ב"שומרי הגלקסיה 2".
16. נבּולה
אין דבר נורא יותר מלהיות הילדה הלא אהובה במשפחה, וזו קלישאה שהובנה כבר במחזות היוונים הקלאסיים (נחשוב למשל על איסמנה ב"אנטיגונה"). ואכן, בהתחלה, אל מול כמה שאוהבים את גאמורה ונכרכים אחריה, נביולה נראית רעה, שטחית וקטנונית. אבל האופי שלה מבשיל ומעמיק, חלקים מהשריון שלה נושרים בזה אחר זה וחושפים מתחת ילדה פצועה שמחפשת נקמה, וחשוב מכך: מחפשת אהבה.
15. פפר פוטס
שום דבר לא אמור לעבוד בדמות של פפר פוטס. ראשית, גווינת' פאלטרו. שנית, הפאה הג'ינג'ית. שלישית, תפקיד בת הזוג המעצבנת, שיושבת בבית ודואגת לחבר החתיך והחזק שלה שיוצא להציל את העולם. רביעית, קוראים לה פפר, למען השם. אבל העוזרת לשעבר ובת הזוג בהווה של איירון מן היא דמות מעולה, וכזו שנבנתה גם בסבלנות רבה מאז תחילת היקום הקולנועי של מארוול. היא בנתה את עצמה בשתי ידיים והפכה לאשת עסקים מעולה, שמנהלת את תעשיות סטארק פחות או יותר בעצמה. ב"איירון מן 3", היא הוכיחה שבהינתן הנסיבות הנכונות, היא יכולה לכסח צורה או שתיים. אם יש משהו מצער באמת בעזיבתו הבלתי נמנעת של רוברט דאוני ג'וניור את היקום של מארוול, זו העובדה שיחד עם טוני גם פפר תלך.
14. ניק פיורי
חשבו על זה. סמואל אל. ג'קסון הופיע כמעט כלאחר יד ב"איירון מן", אבל קיבל תפקיד ראשי ב"קפטן מארוול". הוא היה שם לאורך כל הדרך, בכל סרט, ברמות שונות של מעורבות, והוא תמיד אחת הנקודות החזקות בקאסט. התפקיד של פיורי מעט כפוי טובה, והרבה פעמים הוא מופיע בסרטי מארוול על תקן גננת נזפנית או סבא'לה שלא מבין את הקונצים של הילדים שעובדים איתו, אבל זה תמיד מגובה בכל כך הרבה סוואג, שאין מנוס מלהודות שהוא-הוא הלב האמיתי של שיל"ד, של "הנוקמים" (סליחה, אייג'נט קולסון) ואולי גם של היקום הקולנועי הזה כולו.
13. סטאר לורד
תראו, אנחנו לא אומרים שאנחנו קונים, ולו לרגע, את זה שסטאר לורד הוא לוזר. זאת אומרת קאם און, הבן אדם הוא פיראט בחלל, כל החברים שלו הם גיבורי על ואבא שלו הוא פאקינג פלנטה. ובכל זאת, ביקום משופע טיטאנים קוסמיים נוראיים וחייזרים מרובי יכולות (וזרועות, מדי פעם), פיטר קוויל הוא קצת לוזר - וזה מה שהופך אותו למעורר הזדהות. הוא מספיק טמבל, מספיק לא יוצלח, מספיק נמהר ונרגש ואימפולסיבי כדי שאנחנו, הצופים, ניסחף אחריו להרפתקאות המופרכות שהוא וצוות שומרי הגלקסיה יוצאים אליהן. כמו כן, כריס פראט נולד לגלם אהבל כריזמטי. וכשאנחנו אומרים לגלם אנחנו מתכוונים שהוא פשוט נולד אהבל כריזמטי, ומדי פעם מקבל על זה כסף.
12. שוּרי
מעריצי "מלחמת הכוכבים" תמיד ידעו שהם חולים על בובה פט. שתיים וחצי דקות הוא הופיע ב"האימפריה מכה שנית", עוד שתיים ב"שובו של הג'דיי", וזה הספיק. הוא היה מגניב והם התאהבו וזהו, בדיוק כמו שהם התאהבו בשורי למרות זמן המסך המאוד מצומצם שלה ב"הפנתר השחור" ו"מלחמת האינסוף". אפשר להתפלסף ולשאול מה יש בדמות שגילמה לטישיה רייט שיצר כזאת תגובה חיובית, ואפשר פשוט לקבל את זה שדמויות מסוימות הן מגניבות וזהו. שורי מגניבה וזהו.
11. חייל החורף
הסיבוב שעשה חייל החורף, מהבד-גאי הרשמי של הסרט בכיכובו ועד לחלק מצוות העזר הקבוע של הנוקמים, הוא לבדו סימן שיש עם מי לעבוד כאן. חייל החורף כפי שמגלם אותו סבסטיאן סטן הוא חייל הלום קרב קלאסי, וממעמקי ה-PTSD זה נעשה מרתק – החל בציות העיוור שלו, דרך סימני המרד וכלה בהתייצבות של "באקי" לצד קפטן אמריקה. אם סטיב רוג'רס מאזן את כל האוונג'רז, אז האופל של באקי מאזן את האדום-לבן-כחול הבוהק של קפטן רוג'רס. זה סוד הקסם.
10. גרוט
גם אם תעברו סרט סרט מתוך כל פילמוגרפיית היקום הקולנועי של מארוול, לא תצליחו למצוא דמות מתוקה יותר מגרוט. וכן, זה כולל גם אותך דראקס, סורי. כשרק הכרנו ב"שומרי הגלקסיה", נראה היה שהיצור דמוי העץ לא תורם יותר מדי חוץ מלומר ברפיטטיביות "איי אם גרוט" ולהיות הסיידקיק של רוקט ראקון, אך מאז שחברו השניים לסטארלורד, גמורה והשאר, נחשף גרוט כדמות אמיצה, אכפתית, מצחיקה ובעיקר מרגשת עם לב ענק שנמצא שם תמיד כדי לתמוך בחבריו. נו, אתם יודעים, עץ נדיב שכזה. הטרנספורמציה מדמותו כבוגר, לילד ואז לטינאייג'ר סיפקה לנו כמה מהסצנות המצחיקות ביותר, ועצם העובדה שהמשכנו לאהוב אותו למרות שמדבב אותו וין דיזל, איש שנוא למדי, אומרת לא מעט על בנייתה המוצלחת של הדמות.
9. האלמנה השחורה
בדומה לענק הירוק, במשך תקופה ארוכה (נאמר, מ"איירון מן 2" ועד, בערך, "הנוקמים: עידן אולטרון") נראה שבמארוול פשוט לא יודעים לא יודעים מה לעשות עם נטשה רומנוף, מרגלת העל שערקה לארצות הברית והפכה לסוכנת בכירה בארגון שיל"ד. ואז הגיע "קפטן אמריקה: חייל החורף", והוכיח שהתשובה הונחה כל הזמן לנגד עינינו. רומנוף פורחת בסיטואציות קטנות יחסית - בעלילות ריגול מרובות תככים ואינטריגות. היא לעולם לא תשווה לכוח הפיזי של ההאלק או לכלי הנשק המתוחכמים שטוני סטארק מפתח, אבל באחד על אחד - היא אוכלת את כל חבריה לקבוצת "הנוקמים" בלי מלח. היא קולית ומסקרנת, נאמנה, חכמה ואסרטיבית. וההופעה המדויקת של סקרלט ג'והנסון גורמת לכל שחקן שלצידה להתרכז ולשחק טוב יותר. באמת, שוב, רק תצפו פעם נוספת ב"חייל החורף". היא עושה את הסרט.
8. קפטן אמריקה
חייל נצחי, פטריוט חסר בושה, אדם שאוצר המילים שלו כפוף לזה שהוא הוקפא בשלג מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו אנו – קפטן אמריקה היה אמור להיות משעמם תחת. קצת מונולוגים עציים, כמה בדיחות "הגיל והתרגיל", תכלס זהו. העובדה שהוא מוביל את אחד הסרטים האהובים ביקום הקולנועי של מארוול, "חייל החורף", היא לבדה עדות ליכולת של המולטי-פרנצ'ייז למקסם את הדמות המוגבלת של קפטן אמריקה. דווקא בסרטים שהולכים תמיד אל הקליל והמצחיק, הסחיות המוחלטת של סטיב רוג'רס/ קפטן אמריקה היא גורם מייצב, מה שקוראים בקומדיה "הסטרייט מן". זה שכולם נראים מצחיקים יותר רק בגלל הנורמליות הכל כך נורמלית שלו.
7. רוקט
לבראדלי קופר יש ארבע מועמדויות לאוסקר על תפקידי משחק שונים - ורוקט ראקון הוא תפקיד טוב יותר מכולם. מוכנים לריב על זה בתגובות אם צריך. רוקט הגיע ל"שומרי הגלקסיה" מסרט אחר לגמרי - איזהשהו סרט מלחמה קדחתני, משהו מאזורי ה"מטאל ג'אקט" או "צייד הצבאים". הוא חייל וכלי נשק עם הפרעת דחק פוסט טראומתית לא מטופלת, שבמקרה הוא גם דביבון שבמקרה-במקרה הוא גם גאון טכנולוגי, נהג עילאי, טייס וואו ואחד ממוחי הנשק הטובים בגלקסיה. וזה אמין, לעזאזל. יש ברוקט מספיק כריזה, הומור וטירוף בשביל לשבות את הצופה, כשסיפור הרקע הנוראי שלו תמיד מהדהד מאחור, וכמו מזהיר אותם: כן, עכשיו הוא קוּל, אבל הוא מגיע מהמקומות הכי אפלים ביקום.
6. דראקס
סרטי "שומרי הגלקסיה" מצטיינים בלקיחת אתנחתות קומיות והפיכתן לדמויות עגולות יחסית. דראקס הוא אפילו לא הדוגמה הכי טובה לכך, אבל הוא מדגים בצורה יעילה מאוד את סוד הקסם המארוולי. הוא קשוח, אוויל, חסר רגש לפרקים, מונע מתאוות נקם והוא לא הסכין הכי חדה בשום מגירה שהיא. אבל הוא גם רך כחמאה, וכמהּ לאהבה והמשפחה שנגזלו ממנו כשתא'נוס השמיד את כוכב הבית שלו. העובדה שהוא גם, כאמור, אתנחתא קומית מושלמת ("גם העץ האידיוטי הזה הוא חבר שלי") היא רק דובדבן מפואר על קצפת עשירה מאוד.
5. ספיידרמן
רבים מחובבי הז'אנר (וחובבי מארוול בפרט) יטענו כי לא היה ספיידרמן מוצלח יותר מזה שגילם טובי מגווייר בתחילת המילניום, אבל משהו בקסם שהביא עמו טום הולנד הצליח סוף סוף להמציא מחדש את גיבור העל בגרסה רעננה וכיפית מתמיד. יציאתו של "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" ב-2016 הכירה לנו את פיטר פארקר החדש, התיכוניסט המתקתק שמתעקש ללחום בפשע מתוך חליפה משומשת של שושי זוהר. הוא אומץ במהרה על ידי טוני סטארק וגויס לשורות קבוצת הנוקמים האקסקלוסיבית בחצי-רצינות חצי-בדיחות דעת, עליה סטארק משלם עד היום. בשלוש השנים ושני הסרטים שחלפו מאז, ספיידרמן הביא עמו לא מעט אקשן ורוח שטות, ועם זאת, הסצנה הזכורה ביותר שלו היא דווקא העצובה מכולם, בה מת לנגד עיניו של סטארק בסיום "הנוקמים: מלחמת האינסוף" - אקט שגרם לנו לבכות בכל פעם מחדש ולהבין שלומדים להעריך את מה שיש לך רק כשהוא מתנדף לחלקיקי אבק. למזלנו, שני הסרטים הבאים בפרנצ'ייז שלו מבטיחים את עתידו, אבל אם איירון מן לא יזכה לראות אותו חוזר לחיים - לא נסלח לאחים רוסו לעולם.
4. ת'ור
מי היה מאמין - בעיקר אחרי "ת'ור: העולם האפל", אבל תכל'ס עוד הרבה לפניו - שמארוול תצליח לעשות כל כך הרבה עם דמות של אל נורדי חסר מודעות עצמית? מי ידע שכריס המסוורת' מסוגל למתוח את עצמו מהאזורים השייקספיריים של "ת'ור" הראשון, דרך השטותניקיות המוחלטת של "ת'ור רגנארוק" ועד לדמות הטרגית שמדברת על כל הדברים שאיבדה ב"מלחמת האינסוף?" מאחורי החזות של המסוורת' והפטיש הגדול מסתתרת דמות שתמיד הייתה תיאטרלית ביותר ממובן אחד; ייאמר לזכות מפיק העל קווין פייגי שהוא נתן אור ירוק לסרטים שהראו את התיאטרליות הזאת באופנים מאוד מאוד שונים, ואיכשהו ידע שזה לא יגרום לנו כצופים לאבד מושג מי זה ת'ור האמיתי. חתיכת הישג בשביל בוק בלונדיני.
3. לוקי
"יש מניאק שיודע שהוא מניאק", למדנו ב"מאחורי הסורגים", וכל הכיף בלוקי כפי שגילם אותו טום הידלסטון זה שהוא יודע יותר טוב מכולם שהוא מניאק. הוא נהנה להיות מרושע, לבאס, להרוס לאחיו הטוב והמיטיב ת'ור. זאת דמות שעלולה להיות בלתי נסבלת בפני עצמה, אבל זה נכון לגבי חלק גדול מדמויות המשנה שאנחנו מרימים להן כאן, שמוצלחות בראש ובראשונה כקונטרות לראשיות. תמהיל תמהיל תמהיל!
2. ת'אנוס
אין פלא שחולצות "ת'אנוס צדק" הפכו ללהיט כש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" עשה את הסיבוב על המסכים. הקולנוע כבר התאהב בעבר בנבלים, אבל ת'אנוס הוא משהו אחר: זה לא דארת' ויידאר שאנשים אוהבים לפחד ממנו או חניבעל לקטר שבודק את הגבולות של הצופים. לא, מה שהופך את ת'אנוס לנבל מבריק כל כך זו בדיוק העובדה שאין בכלל צורך ברוע כתכונה כדי להסביר את הפעולות שלו. הרי הן הגיוניות לגמרי, גם אם קיצוניות לחלוטין: ת'אנוס הפנים את הסופיות של משאבי היקום, ובהיעדר דרך לשנות את זה, החליט להקטין במחצית את מספר הפיות שדורשים האכלה. ושוב, בהינתן שהבחירות שלו מייצגות מוסר מעוות אבל לא היעדר מוסר, ת'אנוס משאיר את שאלת ה"איזה פיפטי ימות ואיזה פיפטי יחיה" למזל נטו. כמו הארווי דנט ב"האביר האפל", גם הוא מגיע למסקנה שהטלת מטבע היא הצדק היחיד.
נבלים הם תמיד הכי מעניינים כשאי אפשר סתם לסכם אותם כאנשים רעים, ות'אנוס כפי שמגלם אותו ג'וש ברולין נמצא בכלל בצד השני של הסקאלה: מה שעושה אותו כל כך מעניין זה שאפילו עם כל אבני האינסוף הוא מסרב לשחק את הרע.
1. איירון מן
המפץ הגדול ביקום הקולנועי של מארוול היה בשנת 2008, כש"איירון מן" יצא לאקרנים, אבל הכבוד שמקבל ברשימה הזאת טוני סטארק/ איירון מן הוא לא עניין של ותק. זאת פשוט דמות אדירה.
יש לכאורה הרבה מן המשותף לבאטמן ולאיירון מן - בכל זאת, שני בנים של מיליונרים שהצמיחו מצפון והסבו את המשאבים המשפחתיים לכיוון ההגנתי/ פילנתרופי - אבל הבדל משמעותי אחד נחשף ביניהם בסיומו של הסרט הראשון ההוא. "אני איירון מן", מודיע טוני סטארק בקולו ובפניו – כלומר קולו ופניו של רוברט דאוני ג'וניור - ופתאום המסיבה לא חייבת להיגמר רק כי גיבור העל שלנו חייב להקדיש קצת זמן לזהות האחרת שלו. באטמן הוא הכיף שבלהיות ברוס ויין או הבאסה שבלהיות האביר האפל, אין באמצע; איירון מן זה תמיד הכיף שבלהיות טוני סטארק, פשוט לפעמים זה בא עם צעצועים מגניבים שיורים דברים ולפעמים לא.
גם היוהרה של סטארק היא כמובן חלק מהעניין, ההיבריס שגרם לכל הבלגן ב"הנוקמים 2: עידן אולטרון". והאהבה או ליתר דיוק התלות בפפר פוטס. קצת ילד מגודל, קצת כוכב רוק, קצת באטמן, לגמרי איירון מן. זה היקום שלו, כל השאר רק עוברים פה.
