לפני קצת יותר מחודש שודר, במהלך משחק פוטבול, הטיזר-טריילר של "מלך האריות" החדש. עם יותר מ-224 מיליון צפיות בתוך יממה הטריילר הזה כמעט שבר את השיא הצפיות - למרות שהוא כולל (בדיוק כמו הטריילר המקורי ופורץ הדרך) בעיקר שחזור, כמעט אחד לאחד, של סיקוונס הפתיחה מהסרט המקורי. אבל הסיקוונס הזה כל כך אייקוני שאי אפשר לעמוד בפניו. הוא פועל על הצופה שגדל תחת המונרכיה המופאסאית כמו קסם, כמו עוגיות מדלן פרוסטיות בנוסח אפריקאי. אם ראיתם את השמש עולה על הסוואנה ולא צעקתם "נאאאאאנטס אינגוניאאאאמא בגהיטי באבא", זה כנראה רק בגלל שצעקתם "נהההה סיווניההה בלדי צ'יוואווה", כי מי מאתנו יודע סווהילית.
זה סיקוונס כמעט מושלם. הוא היה כזה באנימציה קלאסית, והוא כזה גם עכשיו, כשהחיות המצוירות שלו הפכו לברואי CGI. דווקא משום כך הוא גם מדגיש את הבעיה הגדולה של "מלך האריות" 2019, בעיה שהופכת לבהירה כמו שמש אפריקאית כשצופים שוב באורגינל: החידוש הזה פשוט מיותר.
זה גלגל החיים והוא מגיע אליכם
"מלך האריות" גרסת 1994 הוא סרט נפלא: דרמטי כמו טרגדיה שייקספירית, מהנה כמו הופעה של אלטון ג'ון, סוחף כמו עדר גנו במנוסה. בעיניי זה אחד משני סרטי האנימציה הטובים בתולדות דיסני (לצד "אלאדין"). אבל זה לא אומר שאין בו בעיות. למעשה, אפילו בסיקוונס הפתיחה המופלא יש בעיות. בואו נאמר את האמת: זו פשוט סצנה הזויה.
בסיקוונס הזה - שבו חוגגות חיות הסוואנה את הולדתו של סימבה, מלך האריות לעתיד - אין היגיון. נכון, זה סרט אנימציה עם חיות מדברות, וזה בסדר, אפילו אם חלקן עושות את זה במבטא בריטי. אבל בעולם של הסרט יש גם היגיון שדווקא תואם את המציאות: יש טורפים ויש נטרפים. או כמו שמכבסים את שרשרת המזון הדרוויניסטית הזאת ב"מלך האריות": גלגל החיים.
לפי ההיגיון של גלגל החיים, טורפי העל (כמו האריה) הם לא קצה של פירמידה אלא נקודה במעגל. הם אוכלים את האנטילופה, מתגלגלים עם מותם אל העשב כקומפוסט, האנטילופה אוכלת את העשב, והופ - נסגר המעגל. את הפילוסופיה הנוחה הזאת, מתוך ספרו "הקרניבוריות כפי שהסברתי לבני", מציג מופאסה בפני סימבה. רק שהמונולוג שהוא נושא מתעלם מההבדל בין עשב ואנטילופה: לעשב - כמו לשקר הניו-אייג'י הזה - אין רגליים.
גלגל החיים זו תפיסת עולם מעניינת, אבל כשגלגל החיים עומד לדרוס אותך אתה לא עומד ומהנהן בהבנה אלא נמלט על נפשך. אז למה שהאנטילופה תבוא ליום ההולדת של הרוצח שלה?
הרוצח הזה הוא בייבי פייס סימבה, חתלתול בלתי מזיק שעתיד לרשת את מקומו של אביו מופאסה כמלך האריות - טייטל שתוכנו המעשי לא חורג כנראה מאף תואר מלוכה סמלי שאתם מכירים, אבל שמגיע עם כל הכיבודים, כמו צוות לביאות שמספק שירותי הסעדה ומגורי יוקרה על צוק עם נוף יפה לסוואנה. התואר הזה אמור היה להתגלגל לחיקו של סקאר, אחיו הצעיר של מופאסה, אבל הולדת סימבה מסדרת מחדש את השושלת ודוחקת אותו למטה משל היה מפלגת העבודה בטלפון של בני גנץ. כשסקאר מבין שהוא עתיד לכלות את ימיו כאריה ערירי מוקף צבועים, הוא מחליט להיפטר בבת אחת ממופאסה ומסימבה ולהשתלט על הכס. אם לא צפיתם בסרט, הנה בא הספוילר: זה מצליח. בעלילה ששאובה מ"המלט" (ובכל זאת זה נחשב לסרט האנימציה הראשון של דיסני עם סיפור מקורי - אל תזכירו להם את המאנגה "קימבה האריה הלבן"), סקאר מחסל את מופאסה ומבריח את סימבה, אבל האחרון - לאחר שנים ארוכות בגלות - חוזר ומשתלט על נחלת האבות.
משתגע כבר לתפוס עליכם תחת
ל"מלך האריות" יש גיבור טוב וגיבור רע מובהקים. סימבה הוא אריה צעיר, נאה ובהיר רעמה, חינני ואמיץ, חברותי ואהוב. סקאר הוא אריה שחור שיער מבוגר וגרום, טיפוס מתבודד נכלולי ומנייריסטי שעסוק בבניית ציפורניים. הם אולי מנהלים קרב על כס המלכות, אבל הקרב על לב הצופים מוכרע כבר ברגע שבו הפרצוף התינוקי של סימבה נמשח למלוכה. ברור שלסקאר אין סיכוי.
חבל; צפייה מחודשת מזכירה שסקאר היה הגיבור הטרגי הראשון של הסרט. נכון שסימבה מאבד אבא, אבל סקאר מאבד כתר, וזה חייב לתת לו איזו נקודה של אמפתיה. יש לו גם רגשי נחיתות של כבשה שחורה בין אריות; צלקת שכל כך מזוהה איתו עד שכולם קוראים לו על שמה; ויש גם תיאוריה רווחת הטוענת שהוא עוצב בידי היוצרים כאריה גיי - מה שהופך אותו להומו לא מוצהר שלא מתאקלם בחברת האריות המאצ'ואיסטית ולכן מודר למערה שהיא הארון שלו במקום לחיות בראש מורם ב - חכו לזה - פרייד רוק.
כדאי גם לזכור שסקאר דווקא נמנע בתחילה מלתחוב את ראשו המדוכדך לפוליטיקה הפנימית של הסוואנה, ולא משתתף בפסטיבל המזוכיסטי בצוק התקווה - ודווקא מופאסה הוא זה שמדליק אותו עם השאלה הטריגרית "למה לא הגעת ליומולדת של סימבה?". נכון, היעדרות מחגיגה משפחתית היא לא מעשה מנומס, והוא יכול היה לפחות לשלוח צ'ק או סטייק זברה, אבל קצת קשה להאשים את סקאר שמצוי ברגע של משבר.
כמה דקות אחר כך סימבה פוצח בנאמבר (מרהיב, יש להודות) שבו הוא מתרברב על כל הדברים הסנוביים שיעשה כמלך ("אני מתאמן על מבט מלמעלה") ובסיומו הוא מתייצב פשוטו כמשמעו בראש שרשרת המזון. כשהוא מסיים, יורש העצר השחצן מגיע למערה של סקאר ושופך לו שק מלח על הפצעים. זה הקש ששובר את גב הארי; הוא רגיל לחטוף נזיפות מהאח הגדול, אבל השפלות מגור בן יומו זה כבר יותר מדי. הפור נופל. מהרגע הזה לאריה המתבודד נמאס להיות שק החבטות של המשפחה. בסיום השיר "היו מוכנים" המצמרר עם המוטיבים הפשיסטיים הברורים (זה נראה כמו משהו שצילמה לני ריפנשטאל) כבר ברור לכולנו שסקאר הוא ההיטלר של אפריקה. הצעד הבא, באופן טבעי, הוא לרצוח את המלך, לגרש את היורש ולהשלים את הפוטש.
רצח האב/אח הוא רגע השיא קורע הלב של הסרט. המניפולציה הקולנועית-רגשית של הבמאים רוג'ר אלרס ורוב מינקוף בסיקוונס הזה מושלמת, מהרגע שהמצלמה גולשת כמו העדר אל תוך עיניו הקרועות בבעתה של סימבה ועד לצלילה של מופאסה אל מותו (בכלל, זה סרט עם עבודת מצלמה נהדרת). אם בסצנת ההכתרה שבה גור האריות החמוד את ליבנו, בסצנת היתמות הוא לוקח איתו את הלב הזה לתמיד.
אהבה יש באוויר, מציצים יש בשיחים
קורותיו של סימבה בגולה הטימונפומבאית הרבה פחות דרמטיות, או במילים (סווהיליות) אחרות: האקונה מטטה. הוא חי שם תחת חסותם נטולת הדאגות של הסוריקטה וחזיר היבלות - צמד קומי בתבנית המוכרת על שם לורל והארדי, האחד יורה פאנצ'ים והשני מספק פלוצים ורגעי מבוכה. סימבה גדל ומגדל רעמה מוקפדת עד אבסורד שלא מושפעת ולו לרגע מאחוזי הלחות בסוואנה - אולי נקודת החולשה הבולטת ביותר של הסרט. גולת הכותרת בהתבגרותו היא הפיכתו מטורף-על לאוכל חרקים (אלמנט שדווקא יכול לעבוד לא רע בחידוש, אומרים שאינסקטיבוריות היא הטרנד התזונתי הבא). מעניין לראות עד כמה "מלך האריות" מתחמק מלהציג יונקים נטרפים (אפילו מכרסם קטן חומק מסקאר ברגע האחרון), אבל מאפשר לטימון לפצח חיפושיות כמו פיסטוקים.
סימבה יכול היה להמשיך לחיות לנצח בגן העדן הטרופי, אבל מפגש מקרי עם חברתו מילדות נלה משנה שוב את חייו. קודם כל, נלה מלמדת אותו שאהבה יש באוויר; בסצנה שלא הבנתי את חומרתה בזמן אמת היא עושה לסימבה בד-רום אייז בזמן שטימון ופומבה מציצים מהשיחים. אחר כך היא מחזירה אותו למציאות, שהיא הכל חוץ מהאקונה-מטטית; סקאר, מסתבר, הביא לבצורת בממלכה - לא ממש ברור איך זו אשמתו, אבל אתם יודעים איך זה עם אזרחים חמוצים. חוץ מזה, הוא החזיר את הצבועים שגורשו על ידי מופאסה על רקע היותם, ובכן, צבועים (רעיון שנראה בעייתי במיוחד נוכח עיצובם של הצבועים כעברייני צעצוע מהגטו בדיבובם של וופי גולדברג האפרו-אמריקאית וצ'יץ' מרין המקסיקני-אמריקאי). נלה מבקשת מהמלך הגולה לחזור הביתה כדי לבצע הפיכה שלטונית. אם ציפיתם שהלביאות יתקוממו בעצמן נגד האריה הבודד ששולט בהן, אתם שוכחים שמדובר ב-1994. נצטרך לחכות עד "לשבור את הקרח" כדי לצפות בנסיכה יתומה גולה חוזרת הביתה כדי לשבור את הפטריארכיה.
היו מוכנים לרימייק
אחרי שיחה בין-ממדית קצרה עם אבא ז"ל, סימבה חוזר לצוק התקווה ונאבק בסקאר (בדו-קרב הזה נאבק גם שימוש דרמטי ברעמים וברקים עם סלואו-מושן שאיבד מכוחו). לעזרתו מתגייסים טימון ופומבה (שמצליחים להבריח את שלושת הצבועים של סקאר. תודה על העזרה, חבר'ה, אבל יש שם עוד כמה עשרות צבועים), נלה והקוף רפיקי (שהופך מרופא אליל אפריקאי לאמן קונג פו אסייתי ברגע שכולו אתנוצנטריות אמריקאית). סקאר כמעט עושה לסימבה מופאסה ומשליך גם אותו מהצוק, אבל סימבה - באופן שאת התממשותו הפיזיקלית לא פענחתי עד היום - מצליח להתחמק, לגבור על סקאר ולזרוק אותו לצבועים, שבדרך כלל אוכלים נבלות אבל הפעם אוכלים נבלים. סימבה זוכה במלוכה, והסרט מסתיים כשגם הזוג המלכותי החדש חובק גורה והבטחה לסיקוול. זה גלגל החיים.
למרות כל המהמורות שבדרך - גלגל החיים הזה דוהר. כמעט הכל כאן עובד: משפחת החיות האפריקאית מתגלה כלהקה הטבעית לעיבוד המחודש של שייקספיר; הפסקול של טים רייס ואלטון ג'ון הוא מצעד להיטים; ג'יימס ארל ג'ונס (כאן מופאסה, פעם דארת' וויידר, בקרוב שוב מופאסה) שוב מוכיח שהוא הקול האבהי המושלם; טימון ופומבה הם מגיבורי המשנה המצליחים שידעה דיסני; וסימבה - סימבה פשוט כובש את הלב.
אבל הנה עוד נקודת חולשה של המקור: למת'יו ברודריק החביב ורך הקול מעולם לא היתה כריזמה מלכותית. דונלד גלובר, שמחליף אותו בתפקיד הסימבה החדש, הוא כנראה גיבור התרבות החשוב של הרגע, מלך האריות של הסצנה. וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לחדש את "מלך האריות".