בפרק השני של "הפוך" הוריו של יששכר (גילי שושן) מחליטים שעליו לעזוב את ביתם. הם יושבים מולו במה שנראה כמו חדר חקירות, אמו במדי אחות ואביו במדי שוטר, ומודיעים לו שהוא עובר דירה. הוא מסרב בתוקף עד שאביו שולף אקדח ומכוון לעברו. סצנה משונה, קומית-סהרורית-לינצ'ית-לואי. מדהים שהיא שודרה ב-1996 ובערוץ טלוויזיה מסחרי (קשת) ולא בכבלים או לווין.
האמת שגם פרק לפני, כשענת (עינת ויצמן) מספרת בפרק הראשון על חברה, שייקה, שנטרף על ידי תנין בחמת גדר ומניחה תנין גומי על קברו, נזכרים ש"הפוך", יותר משהייתה סדרת חברים ניינטיזית, היתה פשוט סדרה מחופפת לגמרי. וזה עבד, כולם עפו על "הפוך", היו לה אפילו שלוש עונות, האחרונה התרחשה בנפאל וכללה רוחות רפאים.
"הפוך" הייתה סדרה מוזרה, וגם רבים מכוכביה תפסו תפניות די מעניינות בחיים: גילי שושן, מיכאל וייגל ודני שטג חזרו בתשובה, אסנת חכים היגרה לחו"ל ושינתה את שמה לג'יזל סילבר ועינת ויצמן היא אקטיביסטית שמאלנית רדיקלית. אבל אל חשש! נירו לוי לא השתנה.
האפקט העיקרי של "הפוך" על חיי הוא שהייתי בטוחה לאורך שנים ארוכות שאורנה פיטוסי ודני שטג באמת אחים. בצפייה חוזרת, הם בעיקר מתוקים נורא, יפים, חתיכים ושחקנים טובים. הם מגלמים את אתי ואלי ארגוב, בני עשרים ומשהו, אתי מצלמת מעין יומן אישי בוידאו (עוד קונספט שהקדים את זמנו) והוא עובד בעסק העורות המשפחתי. היא מכניסה את יששכר המוזר לדירה כשותף, והוא מתאהב בחברתה ענת (עינת ויצמן). אתי עצמה יוצאת עם יוסי (יואב הייט), חבר של אחיה, שמדי פעם שותה איתו קפה יחד עם מיקו (נירו לוי, בתפקיד הקבוע שלו), ומתחיל עם המלצרית המשונה (אסנת חכים). בעונה הראשונה מנסה החבורה לממש רעיון של חברם אבי (מיכאל וייגל) ולצלם את סרט הפורנו הישראלי הראשון.
כאילו, הם קוראים לזה "סרט כחול", כי ככה קראו פעם לפורנו. היום, מן הסתם, זה לא היה עובר כי פורנו הוא קונספט מחפצן ונצלני, אבל ניינטיז. עוד ניצוצות ניינטיז אפשר למצוא בבגדים, בכובעי האנטונלה, הטלפונים העצומים ותפיסת ה"פאנץ' ליין" כמסעדה לגיטימית. אבל חוץ מזה מדובר בחבורה של בני עשרים ומשהו חובבי אסטרולוגיה ודי מנותקים.
ב-1997 עלתה "פלורנטין", של איתן פוקס וגל אוחובסקי. שתי הסדרות אמנם עוסקות בצעירים בתל אביב, אבל "פלורנטין" לא נרתעה מפוליטיקה, היא עיגנה את עצמה במקום ובזמן - לא רק תל אביב אלא אפילו השכונה הספציפית, והייתה נטועה בניינטיז, ברצח רבין, פיגועים, הסכסוך שהיוו רקע לעיסוק בסוגיות מהותיות כמו זהות מינית או שירות צבאי. "הפוך", לעומתה, נעדרת כל רמז לפוליטיקה, "ייצוגים", עדות או אפילו בתל אביביות. הסדרה מתנהלת בקצב משל עצמה, שהוא לא תמיד טלוויזיוני, ונראית תלושה מזמן ומקום. יש בזה המון קסם, אבל אין פלא ש"פלורנטין", בסופו של דבר, אייקונית וזכורה יותר.
אבל למרות שהיא לא פוליטית, "הפוך" היא כן סדרה אמיצה בדרכה. כי דרוש אומץ גם להיות החייזר שמרחף בחופשיות ומקשקש על צלחות מעופפות, רוחות רפאים, שטיפת גופות, נבואות נוסטרדמוס וכבשים כחולות. לסמוך על זה שיהיה סבבה ומגניב ושהצופים יזרמו ויאללה בואו ננסה, מה כבר יקרה.
פרקי "הפוך" לא אחידים ולא כולם סוחפים היום, אבל יש בה חן ותמימות ואי אפשר שלא להרגיש שהיא הייתה סדרה שהקדימה את זמנה. משהו שהשתחל בטעות ללוח השידורים והיום, עם לחץ הרייטינג שמעביר את כל הסדרות תחת אותו מכבש חדגוני, היא לעולם לא הייתה נעשית. היא תזכורת לכך שהצלחות, פעמים רבות, מגיעות בהפתעה, ושלפעמים האומץ משתלם.