חג הקלוריות הריקות

הכותרות

- ניסיון הירואי של כל עיתוני הנייר להתמודד עם שלושת ימי החג בהם נפוצו העיתונאים לכל עבר, מחד, ועם שרשרת האסונות שאירעה לישראלים ברחבי העולם, שהיא היום כבר חדשות ישנות. לא פשוט.

- אם קוראים את הכותרת הראשית של הארץ, ואם אכן היא נכונה, שנתניהו אמר בישיבת הקבינט שהסכנה היה שאיראן תמלא אחר הסכם הגרעין, הרי שמדובר באמירה מטורפת מאין כמותה שההיגיון שמאחוריה קלוש עד מאוד.
מה נתניהו רוצה בדיוק? כלומר, איזה תרחיש טוב בעיניו?
בישר”ה יש כותרת הפוכה למדי, באופיה: “קרב בקונגרס לבלימת ההסכם עם איראן” ו”סקר: 68% מהציבור האמריקאי לא מאמין שאיראן תעמוד בתנאים”. נו, הם לא היו בישיבת הקבינט ולא שמעו את ביבי אומר שזה יהיה אסון אם איראן תעמוד בתנאים.
בידיעות נמאס לעורכי עמוד הבית מלדוש בדיוני ההסכם, והידיעה על כך הודחה לע’ 16, ידיעה המזכירה שעוד ארוכה הדרך להסכם קבע, ושלמנהיגי איראן יש דרישות חד משמעיות לביטול הסנקציות. טוב, זו ידיעה מלפני שלושה ימים, למעשה. אז למה שתהיה כותרת ראשית היום (כמו למשל במעריב)?

- כיסוי המימונה הרטובה. בשער ידיעות, כמובן, הנשיא הוא זה שזוכה לכבוד ויקר עם תמונתו הגדולה המתנוססת בשער. הנתניהוז מככבים בכפולת האמצע של ידיעות, כשזוג המאבטחים כמעט דוחפים את ראשם לתוככי המזון המוגש באור עקיבא, המקום המסורתי בו חוגג רה”מ את חג הקלוריות הריקות.
בישר”ה, בצנעה, תמונתו הקטנה של נתניהו והרעיה (כנ”ל במעריב) מתנוססת בשער, לצד תמונת גשם גדולה מהצפון.
בכפולת המימונה של מעריב בחורו לצ’פר דווקא את הנשיא לשעבר, פרס, ואת ח”כ מירי רגב.
בהארץ בחרו בתמונת מימונה של השר אורי אריאל וח”כ ניסן סלומינסקי, אולי מתוך ידיעה שהנשיא והרה”מ יהיו תפוסים ע”י העיתונים שלהם.
בעמוד הפנימי מתנוססת תמונה נתניהו, כשהשרה הוסרה ממנה, ורק קצוות גל הבלונד מבצבצת בחלק הימני של הפריים, יבחינו חדי המבט.

- אם מישהו הצליח להבין את הידיעה הזו בהארץ, על חופשות בתי הספר, ואת כל הקיצורים והאירוכים שעליהם אחראי משרד החינוך, אני מעניקה לו צל”ש, או תעודת בגרות מחודשת. שלל הקומבינות והחישובים לא ברור בשום אופן, ובעיקר נראה כי מישהו עובד עלינו בעיניים. משרד החינוך. עכשיו, מאחר שבבלוג ביקורת תקשורת עסקינן, ולא בביקורת על משרד החינוך (שגם הוא ראוי כמובן לביקורת, אבל לא כאן), כשלונו של מחבר הידיעה, ליאור דטל, הוא שהמשיך להוליך את קוראיו המבולבלים בסבך ההסברים של הקיצורים והאירוכים בלי להאיר את המצב ולהסביר אותו, או לחילופין, לחבוט במתעתעין.

- פלסטיני נהרג בהפרות סדר אלימות בגדה (מעריב). איך נהרג בדיוק? רק אם תמשיכו לקרוא את הידיעה תבינו שהיו מעורבים שם כדורי גומי צה”ליים, למשל.

מהכותרת בגל”צ אפשר להבין שמדובר בהרג כתוצאה מאש צה”ל.
דיווח משלשום באתר הארץ. צה”ל אומר שלא נורתה אש חיה.
וישר”ה: כותרת ללא רמז למעורבות צה”ל. בפסקה האחרונה תגובת צה”ל על שלא נורתה אש חיה. נו מה? מתברר שגם אש מתה יכולה להרוג.

וידיעות? אין אזכור למקרה.

מהבוידעם

רביב דרוקר מזכיר:

בנובמבר 2012, לפני הבחירות הקודמות, התראיין אותו פושט רגל מוסרי לאילנה דיין ב״עובדה״. דיין שאלה: ״אתה יכול להתחייב, אדוני ראש הממשלה, שאם תיבחר שוב לראשות הממשלה, לאיראן לא תהיה תוכנית גרעינית עד תום הקדנציה שלך?״. ״כן״, ענה נתניהו, ונתן בה את המבט ששמור להתחייבויות רציניות במיוחד.

מדינת כל גזעניה

לא מתכוונת היום לישראל הגזענית, שנחה לרגע בגלל חג המימונה, שבו כל אשכנזי שבע-גפילטע התחנן שיימצא לו איזה בית מרוקאי כדי להתכנס אליו ולרומם את מצב הרוח שלו בעזרת טון סוכר לעורקים, אלא לאמריקה.
ציפי שמילוביץ מספרת בידיעות על ויז’אי צ’וקלינגם, גבר חום עור שהתחזה לגבר שחור כי להתקבל לבי”ס לרפואה. על כל זה ועוד בספר שלו ובאתר שלו. סיפור נפלא.

יש עורכים בבית?

יחידת המתאבדים: לא החזון של ג’וס וידון אלא של קווין פייג’ ממארוול (תודה לבזינגה)

מח’ הגהה

גלובס. תודה לעומר, שמוסיף: “הכתבה ב-NYT היתה קצת יותר מעמיקה (ופחות סטריאוטיפית)”.

הכתבה מתבססת כמובן על הכתבה מ-NYT שהבאתי אתמול.

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק

פרשנות מצחיקה של נילי ואן נילי על המימונה.

מימונה – חג ברברי, איום ונורא, שהגו יהודיי מרוקו ונהגו לקיים בצאת חג הפסח, בכדי לכבד את שכניהם המוסלמים על שלא יכלו לקבל מהם דבר במהלך כל שבעת ימי החג, בגלל האיסור על אכילת חמץ. על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של השכנים ועל מנת לשמור על שכנות טובה, אחווה וקירוב לבבות, כמו שנהגו לעשות בשאר ימות השנה ( וגם כאות תודה על ש”קנו” מהם את החמץ ו”מכרו” להם אותו בחזרה , מיד עם צאת החג), קבעו את “חג החמץ״ – ערב משתה ושמחה שבו כולם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, יוכלו להנות יחד מחמץ צרוף ושאר מגדנות ודברי מתיקה. מימונה מלשון אמונה, כלומר, מאמינים באלוהי ישראל ושומרים חוקותיו, אך גם לא שוכחים שדרך ארץ קדמה לתורה. איזה גועל נפש. מה זה ככה להיות חברים של עמים אחרים? ועוד לארח אותם כיד המלך? גם באיזה קטע הם מעיזים להיות מבסוטים? הם אמורים לשבת לבד בחושך. חוצפה.

לפני פיזור

תפוקת החג
חמישי: היררכיית המוות.
שישי: אצבעות חג א’.
שבת: אצבעות חג ב’.

מה כתבה לי ילדה בת עשר על הסרט.
ומה כתבה כרמית ספיר ויץ במעריב.