"כפר הדרדסים" היה אחד המשחקים המכניסים ביותר בחנות המקוונת של אפל ב-2011, וגם הסרט שיצא ביולי של אותה שנה הפך ללהיט אדיר, שהכניס ליוצריו כמעט 600 מיליון דולר. בשבוע שעבר הגיע הסרט "הדרדסים 2" לבתי הקולנוע בעולם כשהוא מלווה בצונאמי של מוצרים נלווים מכל סוג.
הביקורות רחוקות מלהלל אותו, אבל המיליונים כבר זורמים. ביום הראשון להקרנתו בארצות-הברית הוא גרף 5.2 מיליון דולר והתמקם במקום הראשון בהכנסות במדינה. בבריטניה הוא הגיע רק למקום השלישי במדינה, אבל גרף בערב הפתיחה שלו 1.4 מיליון דולר - 21% יותר מהסרט הראשון בסדרה.
ואכן, כל מי שילדיו בגילאי 3 עד 13 מכיר את תופעת הדרדסים על בשרו ועל כיסו. עם זאת, הוא אינו יכול להאשים אותם, כיוון שרוב הסיכויים הם שגם הוא בתורו היווה חולייה בשרשרת ארוכת-שנים של חובבי היצורים הכחולים וצחורי המצנפת הללו. אחרי הכול, הדרדסים מדרדסים את העולם מאז 1958.
ההתחלה: איך נולד דרדסבא
קשה להפריז בגודלה של האימפריה הדרדסית. היצורים הכחולים שהמציא המאייר הבלגי פייר קוליפור ("פיו") הצליחו להשתחל כמעט לכל מקום בעולם. מאות מיליוני בובות רשמיות שלהם יוצרו במשך השנים באינספור וריאציות ונאספו על-ידי המוני ילדים בכל העולם. הם הופיעו בחוברות קומיקס שתורגמו לשפות רבות, בסדרת טלוויזיה ששודרה (ושלעתים עדיין משודרת בשידורים חוזרים) בעשרות מדינות, ב-19 משחקי מחשב וקונסולות, על גבי קופסאות דגני בוקר ומה לא.
מדי שנה, ב-22 ביוני, נחגג במקומות שונים בעולם "יום הדרדס הבינלאומי", שבו מעריצים צבועים בכחול מתענגים על אהבתם לדמויות. ב-2008, לרגל חגיגות ה-50 שלהם, אפילו הטביעה בלגיה מטבע אספנים מיוחד בערך של 5אירו, שעליו נראה דרדס צוהל.
למעשה, הגמדים הכחולים הם הייצוא הקומיקסי הגדול ביותר של אירופה אי-פעם, והם ידועים בהרבה מטינטין או מאסטריקס. בני משפחתו של פיו, שמת בגיל 64 ב-1992, לא רק שהפכו למולטי-מיליונרים, אלא שהונם רק הולך וגדל עם השנים.
הדרדסים הפכו ללהיט ענק כמעט במקרה. פיו, שנולד בבריסל ב-1928, עסק באנימציה מיד לאחר שהשלים את לימודי האמנות שלו. הוא כתב ואייר טור קומיקס לעיתון יומי ובמקביל אייר מודעות כדי להתפרנס.
בין השנים 1949 ל-1952 הוא יצר על בסיס יומי את דמותו של פוסי החתול, ומאוחר יותר פיתח את דמותו של יוהאן, שליח של מלך מימי הביניים, שנקלע להרפתקאות ברחבי אירופה העתיקה. ב-1958, באחת מהרפתקאותיו, נפגש אותו יוהאן עם עדת גמדים כחולים שהופכים לבני-בריתו. מנהיגם, דרדסבא, סייע לו בכישופים מועילים.
הקוראים גילו עניין בדמויות המשנה, ושנה לאחר מכן הוציא פיו חוברת שהוקדשה רק למעלליהם והחלה לפתח את העולם שבו חיו. במקביל, החל ייצורן של הבובות הקטנות.
פיו, אגב, סיפר מאוחר יותר ששמן של הדמויות (שטרומפס, בצרפתית; Schtroumpfs) נוצר במקרה. הוא סעד עם אמן הקומיקס אנדרה פרנקין, לא הצליח להיזכר במילה "מלח" ופלט את השם כלאחר יד בעודו מצביע לכיוון המלחייה שעל השולחן. הצבע הכחול של הדמויות הקטנות הגיע פשוט מפני שפיו חשב שזה "מתאים לילדים", והוא כנראה צדק.
במשך השנים הוציא פיו עוד ועוד חוברות קומיקס, שהוקדשו למעלליהם של הגמדים חובשי המצנפות ולמאבק הבלתי פוסק נגד המכשף המרושע גרגמל. הוא המציא יותר מ-100 דרדסים שונים ששמותיהם (רגזני, זללני, ישנוני וכו') שיקפו את התכונה העיקרית שלהם, ויצר להם שפה ייחודית.
הרעיון הבסיסי שבה היה לשלב את המילה "דרדס" בכל משפט כשם עצם, שם תואר או פועל, מבלי להגדיר מהו בדיוק דרדס (בעברית הגיעו לשם משילוב המילים "דרדק" ו"ננס").
וזה עבד. הכסף זרם, והאירופאים התמכרו. אולם רק ב-1981, כשענקית האנימציה האמריקאית האנה-ברברה קנתה מפיו את הזכויות לדמויות ומינתה אותו ליועץ מיוחד לסדרת האנימציה שהתבססה על סיפוריו, הגיעה הפריצה הגלובלית של היצורים הדמיוניים.
כל מי שהיה ילד בתחילת שנות ה-80 לא יכול לשכוח את עוצמת המתקפה. הדרדסים צצו מכל כיוון: על קלמרים ועל מדבקות, כבובות פרווה ועל גבי פוסטרים, על חולצות ועל גרביונים. סוד קסמם היה קשה להגדרה, אולם זה לא שינה לאף אחד, ולא היה ילד שלא הכיר אותם. סדרת הטלוויזיה שודרה במשך 9 עונות.
התיאוריות: קומוניזם ומיזוגניות
בארצות-הברית של שנות ה-80, שהייתה אחוזת פחד מכל דבר שהריח מקומוניזם, הביקורת לא איחרה להגיע. שמרנים טענו כי הדרדסים מפיצים בקרב ילדי אמריקה תעמולה מסוכנת משום שהם גרים בקומונה, עובדים יחד, חולקים את כל רכושם ואף פעם לא משתמשים בכסף.
לילדים לא ממש היה אכפת, וגם לא לשוק. הדרדסים אומצו על-ידי אינספור חברות מסחריות בכל העולם כדי לקדם את מוצריהן.
בכלל, התיאוריות שעלו במשך השנים בנוגע למשמעויות שונות המתחבאות בסיפורי הדרדסים, יכולות לפרנס לא מעט סוציולוגים. אולי זה תלוי גם בקהל היעד: בארצות-הברית של רייגן, הפחד מקומוניזם היה ברור; ובישראל הוצעה פעם פרשנות על רמזים אנטישמיים (כולם כחולים עם כובעים לבנים, בעוד שהרשע, גרגמל, נראה בדיוק כמו תיאורי היהודים בציורים אנטישמיים - ויתרה מכך, כשדרדסית נוצרה על-ידו שיערה היה שחור, ואז בדרך קסם הדרדסים הפכו אותה לבלונדינית).
אנשי חברת האנה-ברברה האמריקאים, שרצו לעדן את המיזוגניות של פיו, וביקשו ממנו לאשר קווי עלילה מחמיאים יותר לדרדסית על מנת לאפשר לבנות להזדהות איתה יותר, נתקלו בסירוב חד-משמעי: "הם רצו לגרום לי להפוך אותה למורה להתעמלות", הוא אמר פעם בראיון ושלח רמז ארסי מאוד לכיוונן של לסביות.
ענייני המשפחה החדשה לא נעלמו אפילו מהסרט הנוכחי, שבו דרדסית נקרעת במידה מסוימת בין האיש שיצר אותה (גרגמל) למשפחה שבה גדלה (הדרדסים), וכאן כבר עולות שאלות על מיהו הורה - הביולוגי או המאמץ - וכן הלאה. אבל נשאיר את זה לקונספירטורים.
הסרטים: התחייבות לטרילוגיה
הדיונים הללו נותרו בשוליים ולמיליוני הילדים שמתפעלים מהגמדים הכחולים דומה שכל זה לא ממש הזיז. הוליווד, שלא משקיעה מיליונים רבים של דולרים בהפקת סרטים לפני שהיא עורכת סקרי שוק מקיפים, הייתה בטוחה מאוד שהדרדסים יצליחו.
עוד לפני הצלחתו העצומה של סרט הקולנוע מ-2011, הכריזו אולפני סוני בביטחון רב כי עלילות הדרדסים המודרניות יסופרו בטרילוגיה.
"לא משנה אם אתה חי בברזיל, בסין, ברוסיה, בפריז, בבלגיה או בניו-יורק ואם אתה מכנה אותם לוס פיטפוס, פופי או שטרומפס - כולם אוהבים את הדרדסים", הסביר מפיק הסרט, ג'ורדן קרנר. "אנחנו שואפים שהסרטים הללו ידלגו מעל כל הגבולות הגיאוגרפיים ומאמינים שנוכל לעשות את זה כי סוד משיכתם של הדרדסים חוצה תרבויות. אלה דמויות שחיות בילדותם של אנשים. הן טבועות בלבם של דורות של אנשים שראו אותם או קראו את סיפוריהם, כך שלקחנו על עצמנו את המחויבות לעדכן את סיפורן של הדמויות האהובות הללו לזמן הנוכחי".
ואם אותה חובה קדושה מצליחה לשלשל לחשבון הבנק של אולפני סוני מאות מיליוני דולרים בכרטיסי קולנוע ומיליוני רבים אחרים במוצרים נלווים - מה רע?
הכתבה המלאה - במגזין G
