שלמה וישינסקי תמיד ידע שהוא לא יהיה איש עשיר, אלא שחקן תיאטרון. הבחירה שלו בבמה חרצה את גורלו להיות שייך לאלה שאיכשהו מחזיקים את הנחיריים מעל לקו המים כדי לא לשאוף אותם פנימה, לעומת כמה מחברי הילדות שלו מחיפה, שהיו בנים של טייקונים או הפכו לטייקונים, והפכו לקבוצת ההתייחסות שלו במהלך השנים. קבוצת התייחסות לא פשוטה לאדם בסטטוס שלו, ואף שהוא אינו סובל, בדרך כלל, מסימפטומים של חרדה כלכלית כלפי עצמו, הוא מאוד חרד לדנה, בתו, שנותרה ילדתו היחידה מאז נהרג בנו ליאור, בפיצוץ נגמ"ש על ציר פילדלפי ברפיח, לפני עשר שנים.
"מה שנשאר לי בחיים זו דנה", הוא לוחש ברכות ומלטף את היד החבושה, תוצאה של נפילה טרייה מהאופנים החשמליים. "יש אנשים שההובי שלהם בחיים זה יאכטות או נסיעות לחו"ל, ההובי שלי הוא דנה. אומרים שילדים רוצים לעשות נחת להורים, היום הורים מנסים לעשות נחת לילדים. תמיד בפרמיירות חשבתי מה ליאור ודנה יגידו על ההצגה".
"יש לי רגשות מעורבים. לבי-לבי עם המשפחות ועם הנערים האלה שגרים בשטחים. הם לא קבעו איפה יגורו, אלא ההורים שלהם. יש לי השגות לגבי השטחים, אבל ברגע הזה לא אתחשבן. חטפו אנשים בשטחים. לא יפה להגיד את זה עכשיו, אבל אני זוכר שאנחנו חטפנו קצינים בריטים ותלינו אותם. זו תנועת שחרור. הם לא רוצים אותנו שם".
אז אתה אומר שזכותם של הפלסטינים לחטוף אנשים כחלק ממאבקם הלאומי?
"לא, בדיוק כמו שלא הייתה זכותנו לתלות את אותם קצינים בריטיים, אבל הם למדו את הכול מאיתנו, והם עושים בדיוק את מה שאנחנו עשינו".
להורים יש אחריות על הנסיעה בטרמפים?
"הורים יכולים לדרוש, להרתיע, אבל לא למנוע. נער בן 16 עושה דברים שההורים לא מרשים לו. הם בעד לנסוע בטרמפים כי זו קהילה קטנה. אבל אני לא מבין, למה לא לצאת מתוך היישוב בטרמפ, במקום לחכות על כביש ראשי. כאן זה חוסר האחריות. ראיתי את אחת האימהות, שדיברה ממש אחרי האירוע, והייתה כל-כך יפה ברגעים הקשים האלה. ברור שלבי איתם".
*** הכתבה המלאה - במגזין G שיחולק הערב (ה') למנויי "גלובס"
