היוש יהודה,
רק כדי להבהיר, אני לא לוקח צד. אני כמו שוויץ – נייטרלי. או יותר נכון כמו פפואה ניו גינאה – לא קשור בכלל למה שקורה. לא אכפת לי מהחתונינט. לא רוצה לראות תמונות של הסלבס שהגיעו לחתונה שלה עם כיתובים כמו "יובל שרף בשמלה מאממת" או "ציון ברוך חתיכי עצובי". לא מעוניין להסתכל על החתן והכלה ממטירים חיוכים על אורחי הכבוד של האירוע – צלמי הפפראצי – שאורבים בכל פינה, מאחורי סידורי הפרחים, ליד החופה, בתוך העוגה. אני מניח שגם אתה מרגיש כמוני, גם אם מסיבות קצת אחרות.
אני בעיקר מובך בשביל נינט. מובך כי האירוע שאמור להיות הכי אישי בחייה, הפך להכי ציבורי. מובך כי כצופה מהצד, שום דבר בחתונה הזאת לא נראה לי אמיתי. הכל קרקס יח"צני מתוזמר היטב, הצגה אחת גדולה שנועדה להראות לכל עמך ישראל שהמאמי הלאומית שגידלנו ורוממנו, הדבר הכי קרוב שיש לנו לקייט מידלטון, סוף סוף שמה על עצמה טבעת. ועוד איזו טבעת! וואי וואי, עם יהלומים והכל. הרי כל סיפור סינדרלה נגמר בחתונה, ומהי נינט אם לא סיפור הסינדרלה האולטימטיבי? הנערה השמנמנה מקריית גת עם קול הפעמונים, שהפכה לנסיכת הרוקנ'רול של ממלכת תל אביב. יותר הפי אנד מזה לא יכולנו לבקש.
מה שהופך את הסדרה הזאת לטובה באמת זה הממד הרפלקסיבי שבה, האופן שבו היא מספקת לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של מופע המציצנות שנקרא עולם הבידור הישראלי, וחושפת אותו במלוא זיופו. כבר בתחילת הסדרה אנו לומדים שמאחורי התדמית הנוצצת של הכוכב, מסתתר אדם שבור וחרדתי שנוטל סמים באופן כפייתי כדי להתמודד עם התמוטטות העצבים המתמשכת שהוא חווה. אנו רואים את הסוכנת שמנווטת אותו בין כתבי רכילות לצלמי אופנה לאירועים יח"צניים של ילדים חולי סרטן, את צלמי הפפראצי שחושבים שהם החברים הכי טובים שלו, את הבחורות שמנסות לגנוב קצת מאור הזרקורים ואת המעריצים שפעם היו מבקשים חתימה והיום דורשים סלפי, או שהם יעלו סטטוס זועם לפייסבוק.
שלך בידידות,
ארי.