הבחירה של עיתונים אחדים בארץ ובעולם להציג על שעריהם את תמונת גופתו של הפעוט הסורי השרועה על חוף הים הטורקי לא עברה בשקט. התמונה אמנם כבר פשטה כאש בשדה הרשתות החברתיות עוד בלילה, אבל מה שמתקבל על הדעת במקרה של אדם פרטי בפייסבוק, לא עובר כמובן מאליו כשכלי תקשורת מרכזי עומד מאחוריו. רבים מצאו את הפרסום פוגעני ואף נצלני, אבל דבר אחד לא ניתן היה להכחיש – האפקט הושג. השער היה לשיחת היום. כולם מדברים על הילד הסורי.
האם ראוי היה לפרסם תמונה כה מזעזעת על שער העיתון (או בעמוד הפייסבוק הרשמי), במקום שבו הקורא המזדמן – זה שמרים את העיתון מהשטיחון בכניסה לבית או שחולף על פני ערימת העיתונים בקניון - לא יכול להימנע ממנה? השאלה הזו הטרידה שלשום עורכים ועיתונאים רבים בעולם התקשורת, והיא מוסיפה להטריד אותם ביום שאחרי. מחד גיסא, ברור כי יש מי שיתקשה להתמודד עם התמונה ומי שיטען שזהו חילול כבודו של המת (ויש אפילו מי שיקרא לזה "סנאף" ויאשים את העיתון בנצלנות).
מאידך גיסא, התמונה העוצמתית הזו מגלמת אירוע עיתונאי מהמעלה הראשונה. זו אילוסטרציה לקלישאה "תמונה אחת שווה אלף מילים". כך נראה המושג הערטילאי "משבר הפליטים", כך נראה העולם, כך נראית המציאות. האם שיקוף אמין של המציאות הוא לא מתפקידיה החשובים ביותר של העיתונות? והאם אין אפשרות שבמעשה הפרסום יש גם נקיטת עמדה?
כעת נותר רק לראות מה תהיה ההשפעה של התמונה מקץ ימים אחדים. האם התמונה הזאת תצליח לשנות במשהו את דעת הקהל העולמית? האם היא תשפיע על מנהיגי אירופה להתערבות פרו-אקטיבית לא רק במשבר הפליטים, אלא גם בכאוס המזרח-תיכוני כולו? והאם נזכור את הפעוט המת בעוד ימים אחדים, כשבעיית הפליטים תיפלט שוב לחופינו?
ב-8 ביוני 1972 צילם צלם סוכנות AP ניק אוט ילדה ווייטנאמית בת תשע, ערומה, נמלטת בבכי מהפצצה (שגויה) של הצבא הדרום-ווייטנאמי. אנשי AP, ומאוחר יותר גם עורכי ה"ניו יורק טיימס", התלבטו אם לפרסם את התמונה בשל העירום. לבסוף החליט ה"טיימס" להדפיס אותה על שער העיתון ביום המחרת. התמונה הזו – לימים זוכת פוליצר – זעזעה את העולם. אבל האם היא באמת שינתה את המציאות? שנה מאוחר יותר נטשה ארה"ב את ווייטנאם, מותירה את המדינה לדמם במלחמה במשך שנתיים נוספות שהסתיימו בנפילת סייגון. תמונות, אם כן, יכולות לזעזע את העולם. לשנות אותו? לא בטוח.
ניב שטנדל
