בדיוק שבוע לאחר האירועים שבהם נרצחו שמעון רוימי, אלון בקל ואמין שעבאן, נפתח אמש (ו') פאב הסימטא מחדש. על תחנת האוטובוס הסמוכה עדיין מודבקות מודעות האבל המבכות את מותם של רוימי ובקל, ששימש כמנהל המקום. ברחבה החיצונית ניצבות שתי פינות הנצחה, עליהן הונחו נרות, תמונות – וגם כמה בקבוקוני אלכוהול – לאות הזדהות עם הנרצחים. התפוסה מלאה. החל מתיירים תועים, חלקם ודאי מסונוורים מאקזוטיקת הטרור, דרך הלקוחות הקבועים ועד ישראלים שהגיעו במיוחד מהערים הסמוכות; הסימטא אמנם נפתח מחדש בהצלחה יחסית, אך הפעם לא כבר השכונתי ששאף להיות, אלא כסמל כלל-ישראלי.
בפנים, עסקים כרגיל. צמד הברמנים מסרב בנימוס להתראיין, בטענה כי הם "עדיין קצת בהלם". הם שקועים בשיחות המאפיינות כל משמרת סופ"ש בבר מתפקד, על אודות בקבוקי וודקה חסרים במלאי ולקוחות המבקשים לנדוד משולחן לשולחן. דין רייכל, מבעלי הפאב, נאלץ גם הוא להדוף עיתונאים, לאחר שבעל כורחו הפך השבוע לפנים מוכרות בישראל. "קרה לנו משהו עצוב, אבל אנחנו לא רוצים להיות באור הזרקורים", הוא אומר לי.
באחד השולחנות יושבים אייל ודיאנה, תושבי חולון שהגיעו לסימטא במיוחד. "אני חושב שזה המעשה הכי נכון כרגע, להמשיך בחיים", אומרת דיאנה. "אני בטוחה שגם אלון וגם שימי היו רוצים שנמשיך. אנחנו כאן כדי להראות שהחיים לא נגמרים. הרי זו תל אביב, וזה עניין של ימים ספורים עד שהשגרה תחזור". בן זוגה מוסיף: "אנחנו כאן כדאי להראות שאנחנו מרגישים בטוחים. לא נפסיק לבלות".
גם אלי וריבר, זוג אמריקאים, הגיעו לסימטא כדי לחלוק כבוד. "בדרך לכאן שמעתי ברדיו שהמקום נפתח מחדש", מספר אלי. "אז באנו להדליק נרות ולשתות משהו". ריבר, תיירת מקליפורניה, מספרת: "אני שוהה בדירה שממש קרובה לכאן. באותו יום שמעתי את הסירנות, ולא הבנתי כל כך מה קורה. זו חוויה משוגעת לחוות את זה כתיירת. בארה"ב אנחנו שומעים הדברים האלה, אבל עדיין מרגישים קצת רחוקים. אפילו אם זה קורה במדינה שלי, זה לא מרגיש כזה קרוב. אחרי הפיגוע, המשפחה שלי אמרה לי לא לצאת בערב ולהימנע מלהגיע למקומות מסוכנים. אמרתי להם שאין דרך לעשות את זה. זה קורה בכל מקום, אי אפשר להימנע מטרור". "זאת התשובה שלנו", מסכם אלי. "להיות כאן וליהנות, ולא לתת לטרור לנצח".
בקומת המרתף של הפאב, המכילה דאנס-בר מעוצב בטוב טעם (השמועות מספרות שביבי בכבודו ובעצמו ירד לכאן כדי לבדוק את השטח), אנשים רוקדים כאילו כלום. במקום פזורים שעוני חול בגדלים משתנים, כחלק מעיצוב החלל, שבאופן סימבולי למדי מתהפכים בזה אחר זה על ידי אנשי הצוות והבליינים. ניכר על פניהם שהם פשוט רוצים להמשיך הלאה.