כל הכרטיסים להופעתה של זהבה בן במועדון הפסאז' נמכרו מראש. בחלל התל אביבי, שבימים כסדרם מארח מסיבות על טהרת הטכנו וההאוס, מענטזים עכוז לצד עכוז צעירים מחוררי פנים שמודעים לפריבילגיות שלהם, נערות אפורות שיער שלא מאמינות בקטגוריות מגדריות יציבות, בחור שלובש חולצה של גאנז אנד רוזס בקטע אירוני, ואתיופית. בן מחפשת אחר מענטז שישלים עבורה את משפט המחץ של הלהיט "טלפון האהבה", ומגישה לבסוף את המיקרופון דווקא לבחור עם כובע הטכנואידים, שנראה כאילו התחפש לנפתלי בנט שהתחפש להיפסטר. האם הוא יקרוס תחת הלחץ? האם העמדת הפנים תיחשף? לא ולא. ביזארו בנט מדייק בהטעמה ובמילים ("רק בך מאוהבבבב"), ושולח את מילות האהבה לזמרת במחווה מתבקשת.
חיי הלילה התל אביביים בעידן פוליטיקת הזהויות נדרשים ללהטט בין שתי מגמות הפוכות לכאורה: מחד, מסיבות טכנו בצלמה ובדמותה של תרבות הרייבים האירופאית המקדשת אחווה נטולת היררכיות על רחבת הריקודים; ומנגד, ערבי קונספט החוגגים כל מיני "אחרויות" ונשענים על הבחנות חברתיות בעלות מטען פוליטי. "דיסקו מחשי", הליין השבועי שהביא את בן לפסאז' (ובסוף השבוע הזה גם את צלילי העוד), נמנה מן הסתם עם הקבוצה השנייה. "הרגשנו שיש צורך, גם אצל היפסטרים, לשמוע ולרקוד למוזיקה ערבית אותנטית", אומר לי רובן להב, בעל תכנית הרדיו "בלאק לולו" ומנהל הליין (לצד איש הלילה קייס טיבי). "כל שבוע אנחנו מנגנים פה מוזיקה אמיתית, מהרחוב, ממש כמו שהיא נשמעת במדינות ערב. זה ליין מעורב של יהודים וערבים". 
לא מוזר לך שיש לזה ביקוש דווקא במקום כמו הפסאז'?
"ממש לא. אנשים מחפשים דברים איכותיים, ומוכנים לשבור מוסכמות ולפרוץ גבולות כדי לגלות עולמות חדשים. זו תופעה מבורכת לדעתי, שקשורה לתהליך שקורה בחברה שלנו – המזרחיות פחות ופחות מאיימת. ההיפסטרים מכילים את זה עכשיו, ואחר כך זה יכול לחלחל לחברה כולה".
בן, מצידה, מבסוטה מהקהל החדש שלה. זו לא הפעם הראשונה שהיא נפגשת איתו - לפני כשנה היא הופיעה בפסאז' בנסיבות דומות, ובאוקטובר 2013 סגרה את העונה הרביעית של בר התדר בחפלה שזוכרים לה עד היום. "אני אוהבת להופיע בפסאז', יש שם אווירה קסומה", אומרת בן. "הקהל מגוון, ושר איתי מילה במילה. אני תמיד שמחה להופיע בפני קהל חדש, והקהל בפסאז' מגוון, חם ואוהב. זה כיף שאנשים בכל הגילאים נהנים בהופעות שלי ושרים ביחד איתי".
הרומן בין היפסטרים ומוזיקה מזרחית, יש לציין, לא מתחיל בפסאז' ובתדר. כבר כמה שנים שאספני התקליטים בתל אביב מחזרים אחר וינילים ששרדו את תקופת הקסטות; צלילי העוד, צלילי הכרם, אהובה עוזרי וג'ו עמר נמכרים בלמעלה ממאה שקלים ליחידה. "אם אנחנו מדברים על טווח של חמש שנים, אפשר להגיד שיש עלייה של עשרות אחוזים בערך של תקליטים כאלה, ואולי אפילו יותר", מספר אחד המוכר בחנות התקליטים "ביטניק". "כרגע הביקוש מעט נעצר, ככל הנראה בגלל שרוב הלקוחות מצאו את מה שהם חיפשו".
התופעה המעניינת באמת, בהקשר הזה, הם דווקא התקליטים שזכו להוצאות מחודשות. תקליטים של זוהר ארגוב ("אלינור", "נכון להיום" ו"היו זמנים"), להקת גן עדן, אריס סאן וצמד צפרי יצאו מחדש כווינילים, תחת הגרפיקה המקורית, ביוזמת המפיק אילן ביבר. היוזמה, כמובן, חיובית: במקום שנשלם 600 שקלים על תקליט מקורי של ארגוב בשל הערך הסימבולי שלו, אפשר להסתפק בהעתק מושלם ב-100 שקלים בלבד. אך המשמעות די מגוחכת: תקליט שיוצר לפני כשנה בטכנולוגיה עדכנית, המתחזה לתקליט אותנטי שנולד בסמטאות הכרם, איננו אלא סימולקרה - במילותיו של הפילוסוף ז'אן בודריאר - שמהותה היא זיוף והסחרה של עממיות מזרחית.
מהפסאז' עד קיסריה
שבוע לאחר ההופעה בפסאז' ביקרתי בפרימיירה של הדוקו "מהכרם עד קיסריה" (שעולה ב-4.12 בערוץ 24), הסוקר את התפתחותו של הז'אנר הים-תיכוני בשלושה חלקים. ההשקה הפגישה את חלוצי הז'אנר (יהודה קיסר, דקלון ואהובה עוזרי) עם נציגי הדור השני (אייל גולן, מושיק עפיה) והשלישי (דודו אהרון). כולם מתגאים בהצלחה: "הקהל שלי רק הולך ומתעצם" (גולן), "התקליטים של 'צלילי העוד' עפים היום בחנויות" (קיסר). אפילו עוזרי הצנועה הודתה שלאחרונה זמרים רבים נוטים לבצע את השירים שלה.
מייסדי הז'אנר זכו באותו ערב למנה נאה של כבוד שנחסך מהם בשנות תהילתם. על המסך הוקרן הפרק הראשון (והמצוין) של הסדרה, שהתמקד בהווי הייחודי שעליו פיקדו בכרם התימנים של שנות ה-70. הקהל פירגן בכל הזדמנות אפשרית: שיר קצבי מתוך הפסקול נענה בכפיים; הלצותיו של דקלון, שהתגלה כפרסונה טלוויזיונית קסומה, נענו בצחוק קולני; וקטעים שייצגו את התרבות האשכנזית דאז (לדוגמה, "חנהל'ה התבלבלה" המזוהה עם צלילי העוד בגרסה האלטרנטיבית של עודד בן חור וגלי עטרי - "הוא והיא על הגג") נענו בגיחוך מזלזל.
גם שרת התרבות והספורט מירי רגב, מטעמים שאינם מתיישבים עם ההיגיון הבריא, כיבדה את האירוע בנוכחותה על חשבון מקום במשחק של מכבי תל אביב נגד צ'לסי. "זה סמלי שההשקה הזו מתקיימת דווקא כאן, בתל אביב", היא אמרה לי בזמן שאסף אטדגי מדרבן אותה ("מת עלייך! מת עלייך!") כמאמן המעודד מתאגרף. "המוזיקה הזו הוכיחה שהיא לא צריכה עורכים ולא ועדת פלייליסט. הציבור הצביע ברשתות החברתיות, ביוטיוב וברגליים". לאחר מכן, כשנאמה בתוך האולם, התקבלה באהדה יוצאת דופן – להוציא הייטרית אחת שקריאות הבוז שלה נשמעו כמו יללות של כלב מפוחד.
הכבוד למורשת שהותירה אחריה חבורת הכרם הוא יותר ממוצדק, אך עם יד על הלב, נראה שלא נותר ממנה הרבה. בין נציגי הדור השלישי של הז'אנר ואספני התקליטים מתל אביב אין הבדל גדול, שהרי שני הצדדים משטיחים את המורשת הזאת באופן דומה למדי. בין אם אלה נסיכי הפופ של קיסריה המלבישים על להיטי הדאנס שלהם חצאי סלסולים או מעבדה תל אביבית מאובזרת המולידה מחדש תקליט של צמד צפרי - מדובר באותה מזרחיות מזויפת.
עם זאת, עמוק בתוך כל ערימות החיקויים, מסתתרים גם רגעים שנדמים אותנטיים. כשהיפסטר-בנט שר לזהבה בן שהוא מאוהב בה, זה אמיתי, כי אווירה שמתהווה באופן ספונטני במועדון לילה בין זמרת על במה קטנטנה לקהל המרקד סביבה היא דבר שלא ניתן לשעתק או לזייף. הקסם של חבורת הכרם היה הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל; המוזיקה שלהם, בדיוק כפי שמספר הדוקו החדש, צמחה מתוך החפלות שהתהוו בסמטאות של כרם התימנים. הממשיכים האמיתיים, אם כך, הם לא בני הדור שכבש את קיסריה, אלא דווקא זהבה בן והקהל המוזר שלה בפסאז'. שם עושים להם את הכבוד האמיתי.