מוצאי השבת הגשומים שפקדו את תל אביב היו אידיאליים להליכה על גדות נהר אלנבי. קבוצה של כ-30 בליינים עגנה בבר "הגאולה" השוכן באחת מפינותיו. ממוצע הגילים עמד על 50, וגם זה אחרי שמשקללים פנימה את המלצרית המתזזת בשוויון נפש בין השולחנות ואת ה"יוצא בחוץ", הסובל ממשבר רבע חיים חמור.
זהו ערב ההרצה של ליין ה"בומרס" – יוזמה שמטרתה לפנות מקום לבני ה-60 פלוס בחיי הלילה התל אביביים, הנתונים לשליטתם הדיקטטורית של צעירים. "השאיפה של הליין הזה הוא לאפשר מפגש רב-גילי ולשנות עמדות כלפי אנשים מבוגרים, ובמיוחד כלפי נשים מבוגרות", מסבירה רחל (רוחיק) גלעד-וולנר בת ה-62 שהגתה את הרעיון והוציאה אותו לפועל. הדקות הללו, בהן עוד ניתן לקיים עמה ראיון צלול, יתבררו בדיעבד כבעלות ערך רב; בעוד כשעתיים היא ואלון אולארצ'יק יקפיצו זה כנגד זו את הצ'ייסר השלישי על הבר, וכבר לא יהיה ממש עם מי לדבר.
"לפני כמה שנים הלכתי עם חברות לאחד הברים הטרנדיים ברוטשילד, והושיבו אותנו בפינה חשוכה", מספרת גלעד-וולנר. "הבנתי שמנסים להסתיר אותנו, כדי שלא נקלקל את האווירה הצעירה. תמיד אהבתי ברים, לא הייתה לי בעיה גם להגיע לבר לבד. אבל ככל שהגיל התקדם התחלתי להרגיש פחות בנוח להגיע לברים. לא תופסים אותי לפי איך שאני מרגישה וחיה, אלא לפי איך שאני נראית, ואני לא מאלו שייכנעו לבוטוקס ולניתוחים. צריך להבין שלא כולן דודות מכפר סבא עם שיער חציל או מורות מרמת אביב ג' עם פסים בשיער. יש גם נשים שחיו בתל אביב, אוהבות רוקנרול, חלקנו גם מעשנות סמים, ואנחנו לא רוצות להפסיק לעשות את מה שתמיד אהבנו. אנחנו מרגישות שאפילו תל אביב כבר לא מדברת אלינו. למה שבמקום כמו האוזןבר, שכן יודע להכיל קהל מעורב בסדרות ההרצאות שהוא מקיים, לא יעסיק ברמן אחד מבוגר?".
לקראת 23:00 המקום מתחיל להתמלא. בין היושבים נמנים גם ברנז'איסטים מזדקנים כדוגמת השחקן אבי פניני ואולארצ'יק, שכבר הזכרנו. "הרצון לצאת לברים לא נגמר פתאום, אבל גם אני לא מרגיש ממש בנוח בבר שהוייב שלו הוא של בני 30", אומר האחרון ומגלגל לעצמו סיגריה כאחרון ההיפסטרים. "למשל, לפני כמה ימים הייתי ברומנו, המקום החדש של אייל שני. האוכל היה מצוין, אבל זה הנג של צעירים. זה לא שאני לא מרגיש בנוח עם איתם, הרי אלה הגילאים של האנשים שאני עובד איתם במוזיקה, אבל מבחינת הסתלבט יש פה אווירה טובה יותר. הכי חשוב זה שאפשר לעשן בתוך הבר".
יש ביניהם גם כאלה שהגיעו פשוט בשביל לרקוד. "אתה כבר לא מוצא מקומות שאפשר להתפרק בהם בצורה חופשית", מספרת לי רותי ויזלטיר, בוגרת דור האספרסו. "הלכתי לזומבה, הלכתי לגאגא (שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין – ג"פ), אבל בכל מקום אומרים לך מה לעשות. אתה יכול גם להסתובב בפלורנטין, לשבת על הבר ולשתות. אבל אתה לא יכול לרקוד כמו שהיית רוצה".
שוחים נגד הזרם
העשור השביעי של החיים זוכה בתרבות הישראלית להתייחסויות שונות. לעתים הוא נתפס כפנטזיה של שחרור: קץ השעבוד לעבודה ולגידול הילדים והיווצרותו של עולם פנאי חדש, המקיים מזה שנים את תעשיית הברידג' המקומית. לעיתים הוא דווקא מצטייר כפאזה קומית של עיסוק כפייתי בענייני היומיום: רכילות, ריבים עם חברים לפרלמנט, התנגחויות משולחות רסן עם נותני שירות אומללים. ולעתים – במקרים הגרועים ביותר – נתפס העשור השביעי כטרגדיה של אובדן נעורים ועימות בלתי נמנע עם הפחד מהמוות.
מחקר שנערך לפני כשנתיים באנגליה מצא כי אחד מכל שלושה סובלים מ"משבר גיל ה-60" – משבר קיומי המזמן בחינה מחודשת של משמעות החיים. לדברי עורך המחקר, ד"ר אוליבר רובינסון מאוניברסיטת גריניץ', המשבר מוביל פעמים רבות לשינויים קיצוניים בסגנון חיים, שאינם בהכרח קשורים לסיבות המובנות מאליהן כגון פרישה לפנסיה או עזיבת הילדים את הבית. "משבר גיל ה-60 חמור יותר ממשבר אמצע החיים", הסביר רובינסון ל"דיילי מייל". "בגיל 40 אפשר להיאחז בקריירה. אין תחושה ש'פרשת' מהעולם".
אל מול הברירה העגומה הזו ניתן להבין את אלה שמתעקשים לשמר בכל מחיר את ההרגלים משנות ה-30 וה-40 לחייהם. מה גם שהדוניזם נטול עכבות הוא נתיב לגיטימי להתמודדות עם משבר מכל סוג שהוא, על אחת כמה וכמה לאור העובדה שכבר אין עבודה לקום אליה למחרת בבוקר. "אני ציפור לילה", אומרת גלעד-וולנר, שניהלה במשך שנים את מועדון ההופעות "המרתף העליון" בבית ליסין. "כל חיי אני הולכת לישון מאוחר ומתעוררת בצהריים".
בכל הנוגע אליה, המרדף אחרי הנעורים חוצה את גבולותיהם של חיי הלילה. גלעד-וולנר היא אלופת ישראל בשחייה במים פתוחים בקטגוריית הגיל שלה (המכסה גם את העשור שמתחתיה). בעבר הייתה גם אלופת ישראל ברכיבה על אופני כביש. היא הייתה ממובילות המאבק לפתיחתה מחדש של בריכת גורדון, ועד לפני כמה שנים שימשה חברת מועצת העיר תל אביב, שנייה לדב חנין ב"עיר לכולנו". "לא מזמן, כששחיתי בגורדון, הגיעו שני בחורים צעירים והתלבטו לאיזה מסלול להיכנס. אחד מהם אמר לחבר שלו: 'אני לא רוצה פה, במסלול עם הזקנות'. אמרתי לו 'אתה יודע מה, כנס', ובסוף כמעט והיה צריך להזמין לו שח"ל".
הרזידנט: רפי פרסקי
בואו לא ניסחף עם אווירת הבליינות. "הגאולה" זה לא "החתול והכלב"; בקבוקי המים המועברים מיד ליד באמת מכילים מים, ותאי השירותים משרתים רק מעיים רגיזים. המוזיקה מיישרת קו עם השמאלץ פופ של "מתוק מאז" בהנחיית דן כנר. לא לזה התכוון המשורר שכתב על תל אביב "עולה ולא יורד לי". "אני לא רוצה שהערבים יהיו בסגנון פנויים-פנויות, אבל כמובן שלא אתנגד אם הסביבה המאפשרת שאנחנו מייצרים תביא גם להיכרויות", אומרת גלעד-וולנר. "מה שכן, אני מתכננת להקדיש חלק מהליין גם ל'גיי בומרס'. יש לי חברים להט"בים שכבר בשנות ה-60 לחייהם, ולא בא להם לצאת מחופשים למסיבה שמתחילה ב-12 בלילה, והם כבר לא בקטע של הלירדים והאוחצ'ות. אז אחת לחודש יהיה גם ערב כזה. בכלל, אני רוצה שאנשים ישאלו בכל שבוע: 'מה קורה השבוע בבומרס?'. שההגעה לא תהיה חד פעמית. בשבוע הבא, לדוגמה, רפי פרסקי יתקלט כאן". כן, ה-רפי פרסקי.
הבומרס אמנם שותים לא מעט, אך לא מרשים לעצמם לשחרר מהפאסון השקול. אף אחד לא רוקד על הבר. אף אחד לא פולט אמירות פוגעניות ("פניני, אתה שיכור, לך הביתה"). במקום לבלות כצעירים, הם מעדיפים לשקוע בהעלאת זכרונות על הימים שבהם היו כאלה. "הבילוי שלנו קצת שונה, אנחנו לא מדברים כל הזמן על בחורות", אומר לי אולארצ'יק. "לדוגמה, דיברנו עכשיו על ניו יורק והתקופה שחיינו שם. סוג של נוסטלגיה".
בינתיים מתמקמות על הבר שתי חבורות תועות של צעירים. "העניין הוא לא הגיל", מסביר אחד מהם כשאני מנסה להבין אם קראשינג הזקנים לא משבש לו את הבילוי. "העניין הוא הראש. יש פה אנשים עם ראש נכון. זה סוג האנשים שאתה רוצה לשהות במחיצתו. באופן אישי, אני שואף להיות כמוהם כשאהיה בגילם". רק בר המלצרית מתגלה כאמיצה מספיק על מנת להוציא את הלכלוך החוצה ולסדוק את האוטופיה הבין-דורית. "אולי אני זו שפתטית, אבל לא נראה לי שהייתי רוצה להיות כמוהם", היא אומרת לקראת סוף הערב, כשלא נותרה בה עוד טיפה בודדה של סבלנות. "צריכים להיות יותר קשובים איתם, מה גם שהייתי אמורה בכלל לישון עכשיו. אבל מה לעשות, אני צעירה וצריכה את הכסף".
רגע לפני שאני נרדם על הבר, אני נפרד מגלעד-וולנר ומותיר אותה ואת חבריה להמשיך לחגוג לתוך הלילה. היא, להוטה לקדם את השיח הרב-גילי, ניגשת לדבר עם בחורה צעירה, וזו מושיטה לה כמחווה ג'וינט שמן. על פי תורת האתיקה של היוצא בחוץ, כך בדיוק יש להדר פני זקן.
"בומרס", ימי שבת החל מ-20:00. גאולה 51, תל אביב
עיצוב שיער (גלעד-וולנר): שימי אזוט. אקססוריז: נעמה ברוש. עיצוב בגדים: אורנה שאול - וניטי