לפני שהוא סרט, "איש הקוף" הוא נס גלוי. עבודת הבימוי הראשונה של דב פאטל (לנצח נער החידות ממומביי), שכתב את התסריט יחד עם ג'ון קולי, נתקלה בכל מכשול אפשרי שניסה למנוע ממנה לצאת אל הפועל. רגע לפני תחילת הצילומים, פרצה מגפת הקורונה, מה שגרם למשקיעים של פאטל לסגור חזק את ברזי המזומנים. גם סגירת הגבולות מנעה מצוות ההפקה להזמין ציוד מקצועי, מצלמות ואביזרים. עם תושייה של ג'מאל, נער החידות ההוא, פאטל אילתר, הדביק, קיצץ, שבר, חיבר, וצילם סצנות שלמות עם מצלמות גו-פרו, טלפונים ניידים וחבלים במקום עגורנים.
התוצר הסופי, שזכויותיו נקנו על ידי נטפליקס במקור, עבר לידי MONKEY PAW חברת ההפקות של ג'ורדן פיל שקבע כי הסרט הזה חייב להגיע לבתי הקולנוע. מגפה, סגרים וכמה סבבי חיסונים אחר כך, "איש הקוף" מגיע בדרך פלא לבתי הקולנוע והביקורות הראשונות כבר מהללות ומכתירות אותו כג'ון וויק ההודי.
כמו ג'ון וויק, גם איש הקוף יוצא למסע נקם משלו – מינוס כלב וכמות בלתי נתפסת של רובים. איש הקוף המדובר, בגילומו של פאטל, הוא חתול רחוב ללא שם. הוא מעביר את הלילות שלו בלחימה בקרבות מכורים בשכונות העוני של הודו. כשהיה ילד, אמו נרצחה על ידי מפקד המשטרה המושחת, תחת השפעתו של מנהיג רוחני מפוקפק ומושחת עוד יותר. הוא מתכנן נקמה באחראים וזה אומר המון קרבות מדממים ותכל'ס המון פאן.
בסרטו הארוך ראשון כבמאי ותסריטאי, פאטל משחק אותה ונותן בראש, תרתי משמע. זה בייסיקלי "ג'ון וויק", אבל בטח שלא על סטרואידים. ולמרות שחומרים אלו נפקדים מהאירוע, "איש הקוף" עובד בצורה טובה ומותחת, שאולי לא עמוסה באקשן כמו אחיו הגדול מהמערב, אבל הרבה יותר עמוקה ממנו, עם סיפור קצת גנרי אבל כזה שנותן אופי לגיבור הראשי, ולא שולח אותו לפוצץ ראשים רק כי הרגו לו את הכלב. אין פה כתיבה עילאית או רבדים עמוקים - מה שכן יש פה הן עבודות בימוי וצילום טובות מאוד. הצלם הישראלי שרון מאיר ("וויפלאש") מוכיח למה הוא אחד הטובים בשוק. לא ברור מתי סצנה מסוימת צולמה במצלמה, אייפון או מצלמת גו-פרו, אבל המטרה הושגה.
"איש הקוף" הוא סרט מפתיע לטובה, שמתגמל את הצופים שלו עם תועפות של דם וקרבות מתוזמרים בכוראוגרפיה מצוינת. הסיפור הטרגי של הגיבור מכניס נשמה לתוך הדבר הזה. בצד הפחות טוב, פאטל קצת חוטא ועושה כאן מיש-מש של מספר תמות ורעיונות שלא נדבקים היטב אחד לשני. זה הופך את הסרט לסלט שתיבלו אותו יותר מדי, לפחות בחלקו האחרון. כשהוא מתהלך בדרכו נוטפת הדם ושאר דברים מבחילים, איש הקוף פוגש חבורה של טרנסג'נדרים, שהם בעצם מיליציה אלימה שמתגייסת לצדו; בקטע אחר פאטל מדבר על יחסי הון שלטון ופנאטיות דתית ובקטע נוסף הוא מדבר על שחיתות ואלימות משטרתית, ומתבל עם קורט של הסכסוך בין ההינדים למוסלמים בהודו. זו ערימה של רעיונות שהיו יכולים לעבוד טוב בנפרד אבל יחד הם יוצרים עומס על הסיסטם ומרגישים מאולצים. גם שאר הדמויות סביב איש הקוף לא מקבלות משמעות מיוחדת. הן מאופיינות באופן שטוח למדי ולא מקבלות יותר משורה אחת בטקסט, לרבות הנבלים של הסרט. לעומת זאת, יש כאן פסקול מעולה עם שירי שנות השמונים והשבעים וטרקים הודיים שיקפיצו לכם את הישבנים.
איזה כיף שיש סרטים כמו "איש הקוף", שנכנסים אליהם ללא שום ציפייה או לא משקיעים דקה בצפייה בטריילר שלהם ויוצאים מהם מופתעים לטובה. למרות הקשיים שנערמו בהתחלה, הסגרים והחסימות, העקשנות של פאטל והתחנונים שלו מול המשקיעים, השתלמו לגמרי. ברגעים הטובים שלו ומלאי האקשן - זה לונה פארק של סרט. אולי לא מדהים אבל וואלה, עושה את העבודה שהוא צריך לעשות, פלוס בניית בסיס יציב של סיפור ועלילה קצת רזים אבל כאלה שמחזיקים אותו נהדר.