"טיטאן" הוא סרט שצריך להזהיר מפניו. לא מפני שאינו טוב – הוא נפלא – אבל לא הייתי ממליץ עליו לחלק ניכר מהאנשים שאני מכיר (ובמיוחד לא לנשים בהיריון). זה שהוא אלים זה דבר אחד; טרנטינו כבר לימד אותנו שגם במיינסטרים אפשר לערוף ראשים ולכרות איברים, "משחקי הכס" הבהירו לנו שאין יותר פרות קדושות ככל שזה נוגע לאלימות במדיה – ושגם אותן אפשר לשחוט בססגוניות. אבל "טיטאן" לא מסתפק בקילוחי דם ושיסוף גרונות; "טיטאן" סרט כואב לצפייה. אהבתי אותו מספיק כדי לצפות בו פעמיים, אבל בשתיהן מצאתי את עצמי מסית את מבטי מהמסך בבהלה. בצפייה הראשונה, צווחתי באימה וזעקתי למסך "אוי ואבוי", ולרגע הרגשתי רע על כך, אבל רגעים ספורים לאחר מכן הם פשוט הגיבו כמוני.
"טיטאן" מספר על אלכסיה, רקדנית אקזוטית/רוצחת סדרתית שאוהבת מכוניות מספיק כדי לקיים איתן יחסי מין מלאים – מה שמוביל, איך לא, להיריון לא רצוי (הלקח הוא, כמובן, תמיד להשתמש באמצעי מניעה, גם אם הפרטנר שלכם הוא קדילק). כשאלכסיה מבינה שהיא אם לעתיד, ואחרי שהיא מנסה לממש את זכותה על גופה בסצנה אחת שהיא כנראה אחד הדברים הפחות כשרים שראיתי על המסך הגדול, היא מגיבה בדרך ההגיונית היחידה עבור אישה במצבה, ויוצאת למסע רצח מדמם וחסר עכבות. אבל אז, אלכסיה מוצאת בית, ו"טיטאן" הופך לסרט אחר לחלוטין. בשליש השני של הסרט מופיעה דמות חדשה – ונסן (השחקן ונסן לנדן), כבאי מבוגר שרואה באלכסיה את הבן שאבד לו שנים לפני כן, ומתייחס אליה כמוהו. וכשהאיש הזה נכנס לתמונה, "טיטאן" נהיה לדואט של שני שחקנים אדירים, ומזכיר שאין הרבה דברים משמחים יותר מהפתעה עשויה היטב.
ראוי להקדיש פסקה שלמה לשני אלה. הראשונה היא, כמובן, אגתה רוסל, בתפקיד אלכסיה. זה תפקיד לא קל, תובעני פיזית, אילם ברובו ואפל במיוחד, ורוסל בכל זאת מצליחה לטוות מתוכו דמות מעניינת, מטרידה ולרגעים (לא רבים, אבל נוכחים) אפילו קצת מעוררת אמפתיה. בהתחשב בעובדה שמדובר ברוצחת חולת נפש, זה חתיכת הישג. אבל האס הגדול של הסרט הוא ונסן לינדן, שמגלם את ונסן הכבאי (השחקן והדמות חולקים שם פרטי, בטריק שנלקח היישר מ"הפיג'מות"). לנדן מגלם את ונסן כמו טנקיסט טוב לב; גבר קשוח, מתוק ואבהי שמוכן לעשות הכל בשביל מי שהוא אוהב. אבל יותר מזה, הוא הופך את ונסן לבן אדם בשר ודם שמתנהל באנושיות אין קץ גם ברגעים המופרכים והמגוחכים ביותר בסרט, ובכך הופך את מה שיכול היה להיות פארסה מטופשת לדרמה אמיתית ומרגשת.
"טיטאן" יפרנס לא מעט אקדמאים לקולנוע ולמגדר בשנים הקרובות. דוקורנו אומרת בסרט הזה לא מעט דברים על מה ששרה מסוימת תיארה בזמנו כ"יחסים המורכבים בין גברים ונשים", בנוסף לבחינה מעניינת של הדרך בה אפשר לצלם את גוף האדם. בתחילת הסרט, המצלמה מתעכבת על גופה החשוף של אלכסיה בצורה פטישיסטית להחריד, ובהתחלה כל העסק הזה נראה נצלני במיוחד, אבל מהר מאוד קל להבין שדוקורנו ניסתה לעשות כאן משהו שנון יותר ממה שסרטים אחרים שמציבים נשים יפות וחשופות לצד רכבי אספנות עושים. אחרי הכל, קשה להתייחס לאלכסיה כאובייקט מיני ותו לא אחרי שהיא מתגלה כרוצחת הסדרתית המחרידה ביותר מהצד הזה של חניבעל לקטר. מעבר לאפקט הרגשי העצום שיש לו, הוא פשוט סרט מאוד חכם. יום אחד אולי אשב ואנסה להבין בדיוק מה הוא מנסה להגיד, אבל בינתיים אני פשוט מעדיף להריע לו על מה שהוא הצליח לעשות, והרגשות שהצליח לעורר – הצחוק, הגועל, וההיקסמות.
קשה להכיל את הטונים המשתנים של "טיטאן". בצפיות מסוימות אפשר לראות ולשמוע איך הקהל מתחלק לשניים: חלק נזעקים למול האלימות הבלתי נסבלת שהוא מציג, וחלק מתפוצצים מצחוק. אני, לצורך העניין, הגבתי בשתי הדרכים – "טיטאן" הוא סרט מאוד מצחיק, גם (ובמיוחד) ברגעיו המזעזעים ביותר. אבל הרגעים היפים ביותר שלו אינם האלימים ביותר, אלא אלה שבהם הוא מתעקש להיות סיפור מתוק על שני אנשים שרוצים לאהוב ולהיאהב. קשה לשכוח את הרגעים בהם אלכסיה טובחת במי שלא בא לה טוב בעין, אבל אני אשאר עם הרגע היפה בו ונסן רוקד לצלילי "She's Not There", או עם ההופעה הקצרצרה והאדירה של אשתו לשעבר (השחקנית הבלגית מרים אחיידו, בהופעה בת סצנה אחת שמזכירה שאין תפקידים קטנים אלא שחקנים שלא יודעים לנצל הזדמנויות).
"טיטאן" משתמש באחד הטריקים האהובים עלי בקולנוע: הוא סרט בתחפושת. כמו "ילדות רעות" (סאטירה חברתית שמתחפשת לקומדיית תיכון) או "צ'יינטאון" (טרגדיה יוונית שמתחפשת לפילם נואר), גם "טיטאן" עובד עלינו בהתחלה: מה שמתחיל כקומדיית אימה שחורה וחולנית הופך לדרמה אנושית עדינה ומרגשת. הבמאית ג'וליה דוקורנו מבצעת את המהלך הזה בשתי ידיים בטוחות על ההגה, ומובילה את הסרט השני שלה היישר לצמרת רשימת הסרטים הטובים ביותר של 2021. פסטיבל קאן נתן ל"טיטאן" את דקל הזהב; אני נתתי לו שתי צפיות, בשתיהן מחאתי לו כפיים ויצאתי מהן בעיניים בורקות. זה שווה לא פחות.