שנתיים עברו מאז הקאמבק של ג'ניפר לורנס, והכוכבת זוכת האוסקר - שעד לא מזמן כיכבה בכל שובר קופות אפשרי - השתדלה לשמור על פרופיל נמוך באופן יחסי. מאז שחזרה היא השתתפה עד כה בשני סרטים בלבד: הקומדיה "אל תסתכלו למעלה" וסרט הדרמה "CAUSAWAY". כעת לורנס מעלה הילוך, ויוצא סרט שלישי בכיכובה - "לא לוקחים קשה", קומדיה נועזת שמשלבת אלמנטים מקומדיות רומנטיות ומקומדיות סקס של שנות ה-90 ותחילת האלפיים.
ב"לא לוקחים קשה" לורנס מגלמת את מאדי בת ה-32, צעירה שעובדת כנהגת אובר. יום אחד רכבה מעוקל בשל חוב שלא שולם, והיא נקלעת לקשיים כלכליים שמעמידים את בית ילדותה בסכנה. בצעד נואש, מאדי נענית למודעה של הורים עשירים שמחפשים צעירה שתצא עם בנם המופנם בן ה-19, פרסי (אותו מגלם כוכב ברודוויי אנדרו בארת' פלדמן), תעשיר את ניסיונו המיני ותעזור לו לצאת מהקליפה לקראת כניסתו לקולג' - ובתמורה על שירותיה היא תקבל רכב ביואיק. אבל ככל שההיכרות של מאדי עם פרסי מעמיקה, כך המשימה שלה נעשית מורכבת יותר.
אם הפרמיס של הסרט נשמע לכם הזוי, אז נפתיע אתכם ונאמר שהוא למעשה מבוסס על סיפור אמיתי, לפחות באופן חלקי. ג'ין סטופניצקי ("מורה רעה"), שכתב וביים את הסרט, סיפר שהמודעה מבוססת על מודעה אמיתית שנתקל בה באתר המודעות האמריקאי "קרייגסליסט", שעוררה בו גיחוך והעלתה במוחו את השאלה שהובילה לעשיית הסרט - "איזו מן בחורה תיענה להצעה כזו?".
על השאלה הזו סטופניצקי ניסה לענות כאשר כתב את דמותה של מאדי (במיוחד עבור חברתו לורנס), אם כי הוא לא עשה את זה בהצלחה רבה. הפרמיס של הסרט אכן הזוי ולא מצטיין באמינות יתרה, לא בגלל המודעה - אלא בעיקר כי המניעים של מאדי לא חזקים מספיק, ואין הסבר מספק למהירות שבה היא מסכימה להזדמנות השנויה במחלוקת הזו. אם היינו במחוזות הקומדיה המטורללת לא היה צורך בחיפוש אחר אמינות, אבל מאחר ש"לא לוקחים קשה" לא משתייך לקטגוריה הזו - הוא צריך לעמוד במבחן האמינות, ולמרבה הצער הוא כושל בגזרה הזו.
עם זאת, "לא לוקחים קשה" הוא סרט קומדיה, ומבחן ההצחקה הוא המבחן המשמעותי ביותר שהוא צריך לעמוד בו. סטופצניקי הוא תסריטאי ובמאי ותיק בז'אנר, שהיה מועמד לשלושה פרסי אמי על "המשרד", ואין ספק שהוא שוחה בחומר. מהבחינה הזו, מדובר בקומדיה אפקטיבית, קלילה ומבדרת. "לא לוקחים קשה" מספק לא מעט רגעים מצחיקים שיגרמו לרובכם לצחוק בקול, וכן סצנה מטורללת אחת שכולם ידברו עליה - שכוללת את ג'ניפר לורנס בעירום מלא, כפי שמעולם לא ראיתם אותה. כלומר, לא בגלל העירום, אלא בגלל מה שהיא עושה בסצנה, אבל את זה לא נחשוף כאן כדי לשמור על אפקט ההפתעה. כן נציין שהסצנה מרעננת ומפתיעה, בעיקר בגלל האופן שבו העירום מוצג בה: הצגת העירום ב"לא לוקחים קשה" נעשית בצורה שונה מהרגיל, ולא באופן מציצני ומיני, כפי שלרוב מוצג הגוף הנשי בסרטים מסוג זה (ובסרטים בכלל).
גם הכימיה בין לורנס לפלדמן תורמת ל"לא לוקחים קשה" לא מעט, כמו גם היכולות הקומיות של כל אחד מהם. לורנס ניחנה בהומור עצמי שבלט לאורך השנים בראיונות איתה, אבל בקריירה שלה היא התמקדה בעיקר בתפקידים דרמטיים; רק לאחרונה היא לוקחת על עצמה תפקידים קומיים יותר, ואין ספק שמדובר בהתאמה מושלמת. תצוגת המשחק של פלדמן בהחלט ראויה לציון גם היא. השחקן הצעיר מציג יכולות קומיות ודרמטיות מצוינות ובעיקר מראה פוטנציאל רב לככב בסרטים נוספים. לא קל להיות השחקן האנונימי שמככב לצד לורנס, אבל פלדמן צולח את המשימה ואף מצליח לגנוב את ההצגה בכמה וכמה רגעים.
הסרט מצליח גם לגעת בנושאים רציניים כמו בריונות, חרדה חברתית והורות, וניכר שהוא מנסה לצאת מהקופסה. אבל למרות כל המאמץ, "לא לוקחים קשה" לא מצליח להתרומם לגבהים של קומדיות הקאלט מהן הוא שואב השראה. אולי זה בגלל שהוא לוקה במשבר זהות: הוא לא לגמרי קומדיה רומנטית והוא גם לא בדיוק קומדיית סקס קלאסית - הוא מעין יצור כלאיים, אבל לא כזה שמצליח לשלב את הטוב מכל ז'אנר. לכן, התוצאה פשוט מפוספסת.
בנוסף, בולט הניסיון של יוצרי הסרט לפנות לכמה קהלים בו זמנית, והניסיון הזה חורה מעט. הסרט משתמש במאדי כנציגת המילניאלים ובפרסי כנציג דור ה-Z, במטרה למשוך את שני הקהלים האלה. הפער בין הדורות אמנם מספק לא מעט רגעים קומיים, אבל אין ספק שהוא נמצא שם בעיקר כדי לגייס עוד צופים פוטנציאליים. והניסיון לעשות הכל מהכל לא בולט רק בעצם אפיונן של הדמויות. "לא לוקחים קשה" מנסה לפנות גם לרגשות הנוסטלגיה של מילניאלים שגדלו על קומדיות סקס כמו "אמריקן פאי", ובמקביל גם מתאמץ לשמור על רוח הפוליטיקלי קורקט, האופיינית לדור ה-Z.
התוצאה היא סרט שלא סגור על עצמו, לא כל כך יודע אם הוא קומדיה רומנטית או קומדיית סקס, אבל בעיקר – הוא פשוט לא מצליח לחדש דבר באף אחד מהז'אנרים הללו. למילניאלים הוא עשוי להרגיש ממוחזר, לדור ה-Z הוא עלול להיראות מיושן, ויותר מהכל - הוא מרגיש כמו ניסיון לא מוצלח לרענן ז'אנר שחוק שאבד עליו הכלח לפני כעשור. ובכל זאת, הסרט בהחלט מצליח להצחיק ולבדר, ומי שמחפש קומדיה קלילה כנראה יצא ממנו מרוצה.