זה לא באמת קל להיות כוכבת הוליוודית. אפשר בקלות לבוז למי שחיים מלאים בכסף ובתהילה נראים עבורו כמעמסה; מצד שני, אפשר גם להיזכר בכל אותם אנשים שצולקו מהשפעות הפרסום ולא באמת השתקמו מאז. זה מה שקרה ללינדזי לוהן: בגיל 12 היא כיכבה בלהיט של דיסני "אבא מתארס" בהופעה כפולה, וגילמה זוג תאומות שמנסות לאחד בין הוריהן הגרושים. הסרט היה לסוג של קלאסיקה, וככל שהתבגרה, לוהן הלכה ונסקה. בגיל 17 היא הופיעה ב"שישי הפוך", עוד סרט דיסני שקיבל מעמד של סרט קאלט (ובצדק, גם אם זה יותר בזכות ג'יימי לי קרטיס המבריקה ופחות בזכות לוהן); שנה לאחר מכן, היא הובילה את "ילדות רעות", סרט שמבסס את מעמדו המוצדק כאחד הסרטים הגדולים של האלף החדש.
בהסתכלות לאחור, לינדזי לוהן היא אחת התופעות המזוהות ביותר עם שנות האלפיים המוקדמות (יחד עם ג'ורג' בוש הבן, ג'ינס בגזרה נמוכה ואליענה בקייר). היא הייתה בכל מקום, וזאת הייתה הבעיה: ההצלחה ככל הנראה תפסה אותה מוקדם מדי, מהר מדי, ויותר מדי. בגיל 18 לוהן כיכבה ביצירת המופת הגדולה של טינה פיי, ושנתיים לאחר מכן היא כבר נעצרה לראשונה על נהיגה בגילופין. מאז, היא נכנסה ויצאה מבתי משפט עשרות פעמים בגלל שימושיה היצירתיים בסמים, החתימה כרטיסייה במכוני גמילה וייתכן שגם התאסלמה (היא לא אישרה אבל גם לא הכחישה). בנוסף, היא הסתבכה עם מס הכנסה, הגיעה למצב שבו נסיך ברוניי משלם לה 100 אלף דולר כדי שתשתתף במסיבה שלו, עשתה שיימינג למשפחת פליטים מחוסרי בית מסוריה וגם שינתה לחלוטין את המבטא שלה, משום מה.
מאז 2013 - אז הופיעה בסרט "הקניונים", שזיכה אותה בביקורות חיוביות מחד ובמועמדות לפרס הראזי כשחקנית הגרועה ביותר מאידך - לוהן לא באמת הופיעה בקולנוע. היא התמקדה בקריירה שלה כאשת חיי לילה ברחבי העולם: סרטון שלה חוגגת בדיצה עם חבורה של הומואיות עליזות במיקונוס נהיה ויראלי לפני ארבע שנים, בתקווה שמדובר בסימן לכך שלילו סוף סוף הגיעה לנחלה.
זה, כמובן, לא באמת היה המצב, ובינתיים לוהן מתחילה לנסות לחזור לעניינים – למרות שהיא כבר לא יכולה להרשות לעצמה להיות בררנית. לפני שלוש שנים היא הופיעה במותחן על טבעי בשם "Walk Among the Shadows" שאף אחד לא ראה. מי שכן ראה הכריז: במקרה הטוב, לא היה בסרט הזה מספיק מלינדזי, ובמקרה הרע, מדובר בסרט הגרוע ביותר אי פעם. השבוע לוהן חזרה אלינו בסרט חדש, רום-קום של נטפליקס בשם "חג מולד בלתי נשכח". והוא אמנם לא באמת טוב במיוחד, אבל הוא הזדמנות טובה להיזכר בדבר אחד חשוב: לוהן אמנם חטאה לא פעם ולא פעמיים, אבל היא מעולם לא הייתה שחקנית גרועה.
מלבד לוהן, אין שום סיבה לדבר על "חג מולד בלתי נשכח". זהו סיפור כריסטמס מהסוג שהגויים שם באמריקה אוהבים לספר ברגע שהם מורידים את קישוטי ההאלווין שלהם ומתחילים להתכונן לחג האחד עליו הם ידברו כל השנה. כמיטב המסורת, הוא מתרחש בעיירה קטנה, ידידותית ומושלגת, אליה מגיעה סיירה (מי אם לא לוהן?), אישה מפונקת ובתו של טייקון מלונאות שתקועה בקשר מעייף עם אינפלואנסר דביל.
אחרי תאונה משונה שהשניים עוברים, סיירה מקבלת מכה בראש וסובלת מאמנזיה: היא יודעת שהסטנדרטים שלה גבוהים כשל כל פקאצה בת-עשירים, אבל אין לה מושג מיהי ומה שמה. למרבה המזל, לעזרתה נחלץ ג'ייק (האם כל חתיך אמריקאי עונה לשם הזה או שזו רק מוסכמה קולנועית משונה?) – בעל פונדק נאה, אלמן טרי ואב לילדה החמודה בתבל שמציע לשכן את סיירה אצלו עד שתיזכר מאין באה ולאן היא הולכת. אני מניח שלא תיפלו מהכיסא כשאגלה לכם שהשניים מתאהבים.
יש משהו מצער בעובדה שאלו הסרטים שלוהן מקבלת עכשיו, בין השאר בגלל שעדיין מגיע לה יותר מזה. ומצד שני – "חג מולד בלתי נשכח" לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא קומדיה רומנטית לכבוד החגים, ואין כאן אף ניסיון להיות משהו מעבר. זו גישה שאני יכול לכבד, אבל חבל שהסרט לא הצליח להיות מעט פחות עבש: בשנה שעברה נטפליקס שיחררו את "הרווק הנצחי" שהיה קלישאתי באותה מידה, אבל מקסים ומרגש הרבה יותר. "חג מולד בלתי נשכח" אינו מופת של הז'אנר בגלל כמה טעויות קריטיות – כל דמות כאן נראית כאילו נגזרה משבלונה, בלי אף ניסיון לצבוע בין הקווים באמצעות אופי כלשהו. היחידה שבאמת מאופיינת ב"חג מולד בלתי נשכח" היא סיירה, שכמעט ונתפרה למידותיה של לוהן (הדמות מתנהגת כמו גרסה מבוגרת ומנוסה של דמותה בסרט הנשכח והכיפי "וידוייה של נערה מתבגרת").
המפלה העיקרית של הסרט היא בדמותו של ג'ייק, אותו מגלם קורד אוברסטריט (שזכור בעיקר כסאם אוונס מ"גלי"). ג'ייק אמור להיות אדם פשוט ממעמד הפועלים, אבל אוברסטריט מגלם אותו כעוד חתיך זחוח של קומדיה רומנטית, וכל זה כדי לומר שאין אף אדם מן היישוב שמסתובב עם בלורית מעוצבת כזאת. בנוסף אליו, גם טאד, בן זוגה הבלתי נסבל של סיירה (בתצוגת משחק מחרידה מצד ג'ורג' יאנג), מעיב על "חג מולד בלתי נשכח".
לוהן היא נקודת האור המרכזית של הסרט הזה, ונראה שאף אחד על הסט לא טעה לחשוב שמישהו יתעניין בו שלא בזכותה. בסצנה הכי מתוקה בסרט, סיירה שומעת את השיר "ג'ינגל בל רוק", אותו קיידי בגילומה שרה עם חברותיה הפלסטיות ב"ילדות רעות" – ולדעתי, לא במקרה היא לובשת ורוד במהלך הסצנה הזאת (סביר להניח שהיא מתרחשת ביום רביעי).
בנוסף ללוהן, מופיעה לצדה השחקנית אוליביה פרז – שחקנית קטנטנה, עדיין ילדה, ומתוקה שאין לתאר. זוהי הפעם השנייה שהיא מופיעה בסרט גדול, כשהראשון היה המחזמר "שכונה על הגובה" משנה שעברה. פרז לא עושה כאן הרבה, ובעיקר קיבלה את תפקיד הילדה הקטנה שאומרת ללוהן דברים חמודים שיישמעו יפה ליד עץ חג המולד. ייתכן והיא תזכה לתפקידים מעניינים יותר בשנים הבאות, ובמידה והיא באמת רוצה להיות שחקנית מפורסמת כשתהיה גדולה – אני אישית מחזיק לה אצבעות באשר תלך. ואם אכן תבחר פרז להיות שחקנית, אשא תפילה חרישית: אוליביה היקרה, תראי את כל מה שלוהן עשתה מאז שכוכבה נסק, אז כשאבא שלה התארס, ותעשי את ההפך הגמור.