נתחיל מווידוי: "אין גברים כאלה", ששווק כקומדיה הרומנטית הלהט"בית הראשונה של אולפן גדול, חולל טראומת קרינג' גדולה כל כך שכל רום-קום להט"בי אחר מעורר בנו חשד. "אדום, לבן וכחול מלכותי", העיבוד הקולנועי לרב המכר של קייסי מקוויסטון, מגיע עם הבטחה דומה - רק שהפעם החתומים עליו הם לא יוניברסל אלא אמזון . למרבה המזל, מדובר בסרט חמוד, חינני ומצחיק מספיק כדי להצדיק צפייה ביתית - ובואו נגיד שטוב המראה של השחקנים לא מזיק.

הרקע של סיפור האהבה הזה הוא הצמרת הפוליטית של ארה"ב ומשפחת המלוכה של בריטניה, אם כי כל שאיפות אמנותיות א-לה "ספנסר" עפו מהחלון. הטון השטותי מובהר חד וחלק בסיקוונס הפתיחה האיום שמפגיש בין אלכס, הבן של נשיאת ארצות הברית הדמוקרטית, והנרי, הנסיך הבריטי ואחיו הצעיר של יורש העצר. האירוע הרשמי בו הם נפגשים הופך לאסון כשעוגת חתונה עצומת ממדים ופאלית למדי מתרסקת עליהם וגורמת למשבר בינלאומי. זאת קלישאה שחוקה, בדיוק כמו קו העלילה של שתי דמויות ששונאות אחת את השנייה מהרגע הראשון רק כי הן רוצות להביא אחת בשנייה מהרגע הראשון. כשברקע נמצא הקמפיין לבחירתה המחודשת של אימו של אלכס לנשיאות, הדיפלומט הצעיר נשלח לבריטניה להעמיד פנים שהוא והנסיך חברים טובים - ובמהרה השניים הופכים לחברים טובים מאוד מאוד.

כיאה לתוצר אמריקאי מיינסטרימי של ימינו, הסרט לא רואה בעיניים כשמדובר בייצוג - נשיאה אישה לארצות הברית, מוצא היספני עבור בנה, חברה-הכי-טובה אפרו-אמריקאית - אבל לא טורח להעניק לאף אחת מדמויות המשנה קו עלילה משל עצמה, או לפחות איזו תכונת אופי שתהפוך אותה לתלת-מימדית; הכי הרבה שקיבלנו זה מבטא טקסני הזוי על אומה תורמן, שמגלמת את הנשיאה בהופעה שאין לתאר אלא כקאמפית.

מה שמציל את המצב הוא הכימיה בין שני השחקנים הראשיים: טיילור זקהאר פרז בתפקיד אלכס, וניקולס גאליצין בתפקיד הנרי. (האחרון, אגב, אישר החודש בריאיון כי הוא סטרייט; הראשון נמנע מלהגיב בנושא חייו הפרטיים.) דמותו של אלכס מאפשרת לזקהאר פרז הרבה יותר הבעות פנים מאשר הדמות שקיבל גאליצין, שיש לו שני מצבים בלבד: אירוני ושוקיסט. בכלל, למרות ההומור הבריטי הצונן והאפקטיבי, הוא קצת נבלע בצלו של זקהאר פרז, שזוהר בכריזמה ממגנטת ויודע להוריד חולצה ברגעים הנכונים.

הרגעים הנכונים, אגב, מגיעים מהר מהמצופה: הנשיקה הראשונה ממוקמת חצי שעה לתוך הסרט (שאורכו שעתיים), ורבע שעה אחר כך כבר קיבלנו גם מין אוראלי וגם את נאום האל-תתאהב-בי. בהתחשב בחינוך האולטרה-ליברלי שקיבל אלכס ובהומואיות הברורה של הנרי, עולה השאלה מה בעצם יהיה הקונפליקט של הסרט - כי השניים הבינו שהם רוצים לעלות אחד על השני די מהר, ואפילו קיבלנו סצנה מטופשת שנוגעת בסוגיית האקטיבי-פסיבי ועוד אחת מוגזמת לחלוטין בה אומה תורמן אומרת לבנה שאם הוא מתפסב (מלשון פסיבי) כדאי שיקבל חיסון פפילומה. התשובה, מתברר, היא קרע בליבו של הנרי - מצד אחד אהבה לפין, ומצד שני מחויבות לכתר ולייצוגיות שהוא דורש.

מתוך
אומה תורמן ב"אדום, לבן וכחול מלכותי"|צילום: אמזון פריים, יחסי ציבור

ניהול הקונפליקט הזה קצת מקרטע מבחינה תסריטאית, ורק מוסיף לתחושה שהשניים לא נבראו שווים: דמותו של אלכס מקסימה מדי ודמותו של הנרי קצת בלתי מדי. מה שמציל את המצב הוא הרבה הצחקות, חלקן מכוונות - מסלפסטיק ועד הומור בריטי צונן - וחלקן לא, כשהתסריט משתמש בקלישאות מופרכות ברמה של צחוק בקול רם ("אם לא הייתי נסיך הייתי סופר, הייתי גר בפריז…") או כשהבימוי מגזים עם מניירות של טלנובלה טורקית (פוזיציית הגב-מול-פנים בסצנת ה"האהבה הזו לא אפשרית"). האחראי הן לכתיבה והן לבימוי הוא המחזאי מת'יו לופז (מחבר "הירושה"), שבניסיונו הראשון בקולנוע לא מציג כישרון יוצא דופן, אבל בהחלט עושה את העבודה בצורה מספקת. בסופו של דבר, גם אם צוחקים על הסרט ולא איתו, עדיין צוחקים פה לא מעט - ומדי פעם התסריט כן מפרגן לצופים באיזה משפט שנינה חמוד ומרגש. 

"אדום, לבן וכחול מלכותי", במובן מסוים, הוא פנטזיה שמאלנית: לארצות הברית יש נשיאה, הבן של הנשיאה יכול לצאת מהארון ולזכות בהון פוליטי במקום בביטול, הציבור הבריטי תומך בזכויות להט"ב ואומה תורמן אומרת לך לעלות על פרפ. המימד הפנטנסטי תקף גם ביחסים בין שני הגברים, שלמרות חרמנותם מתאהבים זה בזה בלי להסתכל ימינה ושמאלה - כלומר, מדובר בסרט שמאמין באהבה ולא מטיל בה שום צל של ספק, ועבור צופים הומואים זה כשלעצמו רחוק מספיק מהמציאות כדי להפעיל רגשית. בשורה התחתונה לא מדובר ביצירה מבריקה או פורצת דרך, אבל זו קומדיה רומנטית שעובדת הן בפן הקומי והן בפן הרומנטי, ויותר מזה לא צריך לבקש.