יכול להיות שמישהו יחליט ש"סינמה סבאיא" הוא סרט פוליטי, וזה יכול להיות נכון, אבל לא על הפוליטיקה שלו הוא קם ונופל. כן, הסרט הזה פמיניסטי מאוד, ורוב הקאסט שלו מורכב מנשים ערביות. זה נכון שסרט על נשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית עשוי להיות אקטואלי עכשיו יותר מאי פעם, ואסור שנתעלם מזה, אבל אפשר - אחרי שמריעים לכמה שהסרט הזה "חשוב" - לשים את זה בצד. הרי לפני כל מאמרי הדעה שאפשר לכתוב בעקבות הסרט הזה, מדובר קודם כל בסרט על אנשים, או, ליתר דיוק, על נשים.
המקום: מרכז קהילתי באזור המשולש. הגיבורה שלנו (או, לפחות, אחת מהן): רונה (דאנה איבגי), קולנוענית בשאיפה, שבינתיים מעבירה סדנת צילום קבוצתית לעובדות העירייה, כהשתלמות. היה מתבקש לומר שהנשים בקבוצה הן חלק ממארג מגוון שמרכיב את נשות החברה הישראלית, אבל בקצה זה די פשוט: אלו נשים יהודיות וערביות, הצעירה שבהן בת 22 והמבוגרת שבהן סבתא בעשור השמיני לחייה; אחת מגדלת שישה ילדים ומתה שבעלה ירשה לה ללמוד נהיגה, אחרת גרה ביאכטה בחברת הכלבה שלה.
רונה מלמדת אותן איך מצלמים סרט: איך מחזיקים מצלמה ומספרים סיפור באמצעותה. וככל שהסדנה מתקדמת, הסיפורים האלה מתחילים לסקרן ולעניין יותר. הסיפורים הם גם ההצצה היחידה שלנו לעולם שמחוץ לסדנה – הסרט כולו מתרחש אך ורק במרכז הקהילתי, ורק הסרטים הקצרים של משתתפות הסדנה מראים לנו את העולם שמחוץ לו. וככל שהסרט מתקדם, הסרטים הקצרים והבוסריים שהנשים האלה מצלמות נהיים ליותר מעניינים ומרגשים, ורונה מתחילה לשקול להפוך את כולם לסרט אמיתי, שייצא אל מחוץ לגבולות הסדנה.
סרטים צריכים קונפליקט; אי אפשר שדורותי רק תהנה לה בארץ עוץ בלי שהמכשפה הרעה תדלוק אחריה. אי אפשר שקיידי הרון תלמד בתיכון בלי שתסתכסך עם רג'ינה ג'ורג'. אנחנו רגילים לראות סרטים בציפייה לפיצוץ בין הדמויות, וזה בסדר, אבל יש סרטים כמו "סינמה סבאיא", שבאים ברגוע. יש קונפליקט, יש דרמה, אבל רוב הזמן אף אחת לא צועקת אותה. ב"סינמה סבאיא", גם הרגעים הקשוחים ביותר זוכים לטיפול עדין מצד הבימוי המאופק של אורית פוקס. כיף מאוד לראות מלודרמות גדולות מהחיים על אנשים שצועקים אחד על השני 90 דקות רצוף, אבל "סינמה סבאיא" מבהיר שגם כשההיסטריה של החיים נלחשת ולא נזעקת, התוצאות יכולות להיות סוחפות, שוברות לב ומצחיקות באותה מידה.
הסרט מונח על כתפיהן של כמה וכמה שחקניות. חלקן ותיקות ומנוסות, דוגמת מרלן בג'אלי בתפקיד הסבתא המתוקה שמשחקת מאז ימי "המסעדה הגדולה", מהסיטקומים הישראליים הראשונים, או אמל מורקוס בתפקיד הבורגנית המתוקתקת שחולמת להיות זמרת. אבל חלק משחקניות "סינמה סבאיא" נמצאות רק בתחילת דרכן, ויש לקוות שהן עוד ימשיכו הלאה בזכות הסרט. התגלית הגדולה של הסרט היא ג'ואנה סעיד, שמועמדת לפרס אופיר על תפקידה, ומהווה הוכחה לכמה עבודה של שחקנית לא מוכרת או מנוסה יכולה לטלטל: סעיד מגלמת את אחת הדמויות הכי מורכבות ושוברות לב בסרט, ומצליחה, בשקט ובלי לומר מילה, לספר לנו סיפור חיים שלם של אישה שחיה תחת דיכוי ועובדת קשה כדי להשתחרר ממנו, לא תמיד בהצלחה.
שחקניות כמו סעיד לא היו יכולות לפרוח ב"סבאיא" בלי התמיכה של הכוכבת הראשית, דאנה איבגי. בתפקיד רונה, איבגי עושה משהו שלא ראיתי אותה עושה כל הקריירה שלה: היא עוברת למושב האחורי. איבגי כבר גרמה לי לבכות ("אור"), גרמה לי לצחוק ("אפס ביחסי אנוש") וגם הצליחה להפוך את עורה לחלוטין ("את לי לילה", שם גילמה צעירה שמתמודדת עם פיגור שכלי), אבל אף פעם לא ראיתי אותה כל כך קלילה, יומיומית ואנושית. בסרט הזה, היא עושה את אחד הדברים הכי מורכבים עבור שחקנית, ופשוט מקשיבה, מגיבה לנשים שאותן היא מלמדת לצלם, ונותנת להן את הבמה. היא עושה את זה בהצלחה, גם בגלל שהיא אחת השחקניות הכי טובות שידעה ארצנו הקטנטונת, אבל גם בגלל שזה הקסם של "סינמה סבאיא" – הצניעות הווירטואוזית שלו.
אין סיבה להתעלם מכמה ש"סינמה סבאיא" הוא סרט פמיניסטי על נשים שמוצאות את הקול שלהן. זה מה שהוא, וככזה אפשר לומר שהוא שובר קירות, יעיל כמו אלף הפגנות וקולע בול בפוני של הצייטגייסט. העניין הוא שלא נראה לי שזה סרט שמבקש לשבור איזשהו קיר: זהו סיפור על נשים שלומדות איך לספר את הסיפור שלהן, איך להפוך את החלום שלהן למשהו שאפשר לראות בעיניים. ככזה, הוא (וכתוביות הסיום היפהפיות שלו) ריגש אותי במיוחד. כל מי שאוהב קולנוע עדין, רגיש, נשי וחכם חייב לעצמו את הסרט הזה.