"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק" הוא שם מאוד ארוך ודי מעייף להגייה. אפשר לכבד את הבחירה לעטר את הסרט בשם כל כך מרתיע-קהלים, מהסוג שעשוי לשכנע אנשים לנטוש את הצפייה בו כבר בשלב הזמנת הכרטיסים, ואפשר גם לקרוא לסרט בשמו האמיתי (אך הלא-רשמי): הסרט החדש של ניקולס קייג'. מדי שנה יוצאים בין ארבעה לשישה סרטים שיכולים לקרוא לעצמם "הסרט החדש של ניקולס קייג'", אבל במקרה הזה קייג' הוא לא עוד שחקן שמופיע בסרט – הוא האטרקציה המרכזית.

בסרט החדש הזה, ניקולס קייג' מופיע בתפקיד ניקולס קייג'. הוא לא מגלם את בן דמותו – הוא מגלם את האיש עצמו, עם כמה שינויים ביוגרפיים שחיוניים לדרמה עצמה. הסרט עלילתי לחלוטין, אבל קייג' בתפקיד הראשי הוא אותו קייג' שזכה באוסקר על "לעזוב את לאס וגאס", התחרפן כשהתקיפו אותו עם דבורים ב"איש הקש" והכניס ארנבים לקופסאות ב"קון אייר". בדרך כלל כששחקנים משחקים את עצמם הם עושים את זה כהגנבה, הופעת אורח מבודחת (ברוס וויליס ב"אושן 12", למשל, עשה את זה מושלם), אבל כאן הסרט כולו מספר על ניקולס קייג', שחקן בן 58 עם צי של מעריצים שנלחם על הרלוונטיות של הקריירה של עצמו.

 

ניקולס קייג',
ניקולס קייג', מתוך "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"|צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

והאמת שהייתי מוכן לראות סרט שלם רק על זה. קייג' מסתובב ברחובות לוס אנג'לס, מפציר בבמאים שילהקו אותו לסרטים שלהם, מתמודד עם שדים מהעבר ומנסה לשקם את מערכת היחסים שלו עם בתו המנוכרת ממנו. "משקלו הבלתי נסבל וכו'" (שמעתה ייקרא בביקורת זו "משקלו הבלתי") מבין באיזשהו שלב שיותר אנשים ייהנו אם הסרט יפסיק לעסוק רק במשבר אמצע החיים של קייג', והאקשן מתחיל: הוא מקבל הצעת עבודה. השתתפות במסיבת יום הולדת של מעריץ עשיר ואקסצנטרי תמורת מיליון דולר. העניינים מסתבכים כשה-CIA מגייסים את קייג' כדי לעקוב אחרי אותו מיליונר, שמתגלה כאדם מפוקפק יותר משנראה על פני השטח.

כסיפור מתח ואקשן, "משקלו הבלתי" די מעפן. הוא מתוגבר יפה בזכות פדרו פסקל המתוק ("משחקי הכס", "וונדר וומן 1984") בתפקיד המיליונר, שנראה יותר כמו חובב קולנוע משונה ופחות כמו נבל מסתורי (וזה לטובתו), וגם בזכות טיפאני האדיש ואייק ברינהולץ שעושים עבודה חביבה במיוחד כסוכני ה-CIA שנתקעו עם כוכב הקולנוע הזה כסוכן פעיל. ובכל זאת, האלמנטים האלה הם פשוט לא הסיבה שבגללה באנו; אנחנו פה בשביל הקייג', וכסרט שנכתב לכבודו, הוא יפהפה.

 

ראשית, בגלל שקייג' רשמית מוכיח שהוא לא דאחקה שלא מובנת כראוי. הוא שחקן אדיר ומטורלל שיודע טוב מאוד שכולנו משוכנעים שהוא מטורלל ושלא מספיק אנשים מודעים לכמה שהוא אדיר. כל הסרט הזה הוא מופת של מודעות עצמית, וקייג' מבהיר שהוא ידע טוב מאוד מה אנחנו חושבים עליו כל הזמן הזה, וכמה זה מעניין אותו. הוא מצחיק, מכמיר לב ומהפנט בנוכחותו לאורך כל הסרט (הקצר, תודה לאל – 107 דקות, אורך שאינו מובן מאליו בקולנוע לאחרונה), ומספק כאן את אחד מתפקידיו הגדולים.

הסרט נכתב למידותיו של קייג' כמכתב אהבה קריפי וקורע מצחוק אליו, אבל לא רק אליו – מדובר בשיר הלל למלאכת הסיפור. "משקלו הבלתי" מנסה לטעון שסיפור מסופר היטב, סרט מרגש מספיק או שחקן שיודע את העבודה יכולים לבדם לגאול אותנו. זה אולי קונספט קצת פנטזיונרי, אבל כל שוחר קולנוע אמיתי יכול להזדהות איתו, והם הקהל האידיאלי בשביל הסרט הזה. לא חייבים לתפוס את כל הרפרנסים הקולנועיים ש"משקלו הבלתי" זורק על ראש הצופה, בין השאר בגלל שהוא עובד גם כקומדיית אקשן כיפית על שחקן במשבר קיומי, אבל מי שיודע להבדיל בין גודאר לטרנטינו ייהנה הנאה כפולה.

 

פדרו פסקל, מתוך
פדרו פסקל, מתוך "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"|צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

"משקלו הבלתי" שייך, בסופו של דבר, לקטגוריית הקולנוע המספר על עצמו. מתחת לפני השטח מדובר בסיפורם של שני אנשים שכותבים סרט. קייג' בעצמו הופיע בסרט כזה לפני בדיוק 20 שנה, ואף היה מועמד עליו לאוסקר – "אדפטיישן", בו גילם את התסריטאי צ'ארלי קאופמן שכתב סרט על תסריטאי שלא מצליח לכתוב סרט. 

יש משהו מציק, לכאורה, בקולנוע שמדבר על עצמו במקום לספר סיפור, באותה מידה שיש משהו נרקיסיסטי בהשתתפות של קייג' בסרט הזה. אבל התסריט המקסים של קווין אטן וטום גורמיקן (שגם ביים) מונע מהסרט להרגיש כמו שעה וחצי בחברתו של איש שממש נהנה מהריח של הנאדים של עצמו, והופך אותו למה שהוא: סיפורו של אדם מוכשר מאוד שיודע את זה, ומאוד רוצה שהבת שלו והקהל שלו יאהבו אותו על כך. צפייה ב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" מוכיחה שהאהבה הזאת לגמרי מגיעה לו, והיא מגיעה גם למדיום שאפשר לנו להכיר אותו מלכתחילה.