"דניאל אויערבאך", הזוכה הגדול של פסטיבל ירושלים האחרון, הוא סרטו הראשון של הבמאי דוד וולך מאז "חופשת קיץ", שיצא ב-2007. "15 שנה הוא עובד על הסרט הזה, 15 שנה!", סיפר בבדיחות הדעת המפיק אייל שיראי בפרמיירה שהתקיימה בשבוע שעבר בתל אביב, ומדבריו - שנאמרו עוד לפני הקרנת הסרט עצמו - כבר היה ברור כמה נשמה יש בתוך הפרויקט הזה.

זה לא באמת מפתיע, בהתחשב בדמיון הרב בין הסרט לבין החיים האמיתיים של וולך, שכן גיבור הסרט הוא בן דמותו של הבמאי (שגם כתב את התסריט). את דניאל אויערבאך מגלם וולך עצמו; גם הוא, כמו אויערבאך, חרדי לשעבר ויוצר קולנוע שעשה פעם סרט מצליח ומאז מנסה לפצח את הסרט השני. אני לא מכירה את וולך באופן אישי, אבל מרשה לעצמי להניח שהאישיות של דניאל - ולא רק הפרטים ה"יבשים" - דומה לזו שלו, ושבעצם הוא משחק כאן את עצמו.

זו חלילה לא בעיה - ההפך הוא הנכון. כמובן שבמאים יכולים לעשות סרטים על נושאים גדולים ורחוקים מהם, ולא פעם הם יהיו מעולים - אבל אני מאמינה גדולה במילותיה של רחל המשוררת (או לפחות במשמעות שהוצמדה להן עם השנים), "רק על עצמי לספר ידעתי". בסופו של דבר, הסיפור שאדם ידע לספר הכי טוב הוא הסיפור שלו עצמו, וההנחה הזו מוכיחה את עצמה ב"דניאל אויערבאך".

הסרט עוקב אחר ניסיונותיו של דניאל, רווק בן 48, להשלים את התסריט לסרטו הבא, בזמן שנדמה שכל המעורבים בדבר כבר מאבדים את הסבלנות אליו: החל מהמפיק (בגילומו של שיראי) שמדרבן אותו, דרך המשקיעים שכבר מצפים לראות תשואה, ועד לבעל הדירה (סיני פתר), שמואס בו ובהתחמקויות החוזרות ונשנות שלו מתשלום שכר הדירה. ואומנם לדניאל יש הרבה מחשבות ודעות ורעיונות, אבל הוא מתקשה להכניס את כל אלו לתוך תבנית של תסריט. במקום זה, הוא כותב קטעים בעלי אופי מניפסטי ומקליט שעות על גבי שעות של הרהורים והגיגים - על היציאה בשאלה, על מין ועל אהבה, על המורכבות של הזהות היהודית והישראלית.

במהלך הסרט מכיר דניאל את מי שתהפוך לזוגתו - הדר (גלוריה בס) - בחורה משונה ומקסימה, צעירה ממנו, שמעולם לא שכבה עם אף אחד. הם מתאהבים, אבל ההסתגרות של דניאל - הן ההסתגרות הפיזית בדירתו, והן ההסתגרות הרגשית והקושי להתחייב - מאתגרת את היחסים. בנוסף לגרסת ההווה של דניאל, הסרט חוזר גם למי שהוא היה בעבר: נער ישיבה שמתחיל לפקפק בדת ולשאול שאלות (בגילומו של יואב בבלי, "המשלחת"), וכן כבחור מבולבל שרק החל את חייו החילוניים (בגילומו של רועי ניק) ומנהל מערכת יחסים עם מיכל (אותה מגלמת ליהי קורנובסקי - שהיא גם אשתו של ניק בחיים האמיתיים).

אל תצפו מ"דניאל אויערבאך" להיות סרט קצבי בעל עלילה מסעירה. כלומר, כן יש בו סיפור שמתפתח ודמויות עגולות, אבל סוד קסמו הוא לא בהכרח האירועים שקורים בו - אלא הפרשנות של דניאל עצמו, שמלהג את עצמו לדעת ברוב הסצנות, בין אם זה קורה תוך כדי שיחה או כשהוא לבד בבית. זה סרט פטפטני במיוחד, ואולי יש מי שזה יעצבן אותם; אני, בתור חובבת של הז'אנר הפטפטני הזה - על ביטוייו בסרטים היפסטריים כמו "פרנסס הא" של נואה באומבך, או, להבדיל, בסרטים של וודי אלן - מצאתי את עצמי מוקסמת מ"דניאל אויערבאך".

מה גם שהמחשבות שמבטא דניאל בקול רם, שאולי נראות סתומות או מבולגנות בתחילת הסרט, הולכות ומתבהרות על יופיין ועל המבריקות שלהן - עם הרכישה של השפה שבה הוא מדבר. התחושה דומה לזו שמתקבלת כשסוף סוף מבינים את אייל שני. דניאל אויערבאך הוא איש לא קל, אבל הוא דמות שנקשרים אליה - ותחושת ההיקשרות הזו, למישהו או למשהו, היא שהופכת יצירה לטובה.

מתוך
ליהי קורנובסקי ורועי ניק ב"דניאל אויערבאך"|צילום: בועז יהונתן יעקב, יחסי ציבור

ויש עוד דבר שהופך את "דניאל אויערבאך" לסרט כל כך כובש: האיזון המושלם בין דרמה לקומדיה. אני מודה שלא ציפיתי לצחוק כל כך הרבה כשהגעתי לצפות בסרט, אבל מצאתי את עצמי מתפקעת יחד עם צופים רבים אחרים שישבו בקהל. "דניאל אויערבאך" יכול היה להיראות כערמת תובנות יומרנית אם הוא היה לוקח את עצמו יותר ברצינות - נניח, אם היה זה סרט דרמטי בלבד - אבל מידת ההומור העצמי הזו היא שמבטלת את האנטגוניזם, היא שמאפשרת לדיבורים של הגיבור להיות כאלה שכיף ומעניין להקשיב להם. והנגישות הזו מאפשרת לסרט לפעול בכל המישורים: לפעמים הוא מצחיק, לפעמים הוא מרגש, לפעמים הוא מכעיס, ויותר מזה - לפעמים הוא ממש מעורר מחשבה, עם אמירות שיישארו איתכם גם אחרי שתצאו מהאולם. 

חשוב לציין לטובה גם את שאר חברי הקאסט של הסרט: למשל רועי ניק, שאמנם לא באמת נראה כמו וולך הצעיר, אבל הוא מאמץ את הניואנסים והמימיקות שלו במחויבות מרשימה; גלוריה בס, שנכנסת בטבעיות מדהימה לתפקיד הדר, ואי אפשר שלא להתאהב בה; או סיני פתר, שמצטיין בתפקיד בעל הדירה העצבני. וישנם גם האנשים שמאחורי הקלעים, שעשו עבודה מעולה כל אחד בתחומו. בולט באיכותו, למשל, הצילום של בועז יהונתן יעקב, שגם זכה בפרס הצילום בפסטיבל ירושלים - וזהו רק אחד מהפרסים בהם זכה הסרט בפסטיבל. ובכן, הפרסים מוצדקים. "דניאל אויערבאך" הוא אולי לא סרט שמתאים לכל אחד, אבל שווה מאוד לתת לו הזדמנות.