אם שואלים אותי, "הפנתר השחור" שעלה לאקרנים ב-2018 הוא אחד מהסרטים הטובים של מארוול. יש לכך כמה סיבות, ובראשיתן ההצלחה של הסרט לעורר דיונים פוליטיים עדכניים ומרתקים סביב הצעד החשוב של הבאת התרבות השחורה ללב המיינסטרים. אבל הסיבה העיקרית הייתה צ'דוויק בוזמן המנוח. השחקן יצק לדמות של טצ'אלה אידיאולוגיה שלמה של סובלנות ומלכותיות, שבאותו סרט עמדו מול האגרסיביות והרצון לעליונות שחורה של קילומנגר (מייקל בי. ג'ורדן), במעין גרסה שחורה לוויכוח בין אקסבייר ומגנטו ב"אקס-מן", או אם תרצו - גרסה מודרנית לאידאולוגיה של מרטין לות'ר קינג מול זו של מלקולם אקס.

"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח", שעלה השבוע לאקרנים, נפתח במותו של אות טצ'אלה ובפרידה ממנו, ואז קופץ שנה קדימה – כשוואקנדה נאלצת להתמודד עם העולם החיצוני, שגילה את את משאב הטבע של הממלכה, הוויברניום, ורוצה לשים את ידיו עליו. המרוץ לוויברניום מגלה לנו גם ממלכה חדשה ותת ימית בשם טאלוקן, שנשלטת על ידי נאמור (טנוץ' הוארטה) שמוכן לעשות הכול כדי להגן על הממלכה שלו.

"וואקנדה לנצח" צריך להתמודד עם שני אתגרים עיקריים: הראשון הוא לסגור את שלב 4 המאכזב של מארוול בצורה ראויה, והשני הוא למלא את החור הענק שהשאיר בוזמן, שהלך לעולמו לפני שנתיים אחרי מאבק במחלת הסרטן. לצערי, הסרט נכשל בשניהם.

בכל מה שקשור ליקום הקולנועי של מארוול, הסרט מזקק לתוכו את הבעיות המרכזיות של שלב 4 המאכזב: לא מקורי, לא מספיק מגובש, לא ממש מתכנס לשום דבר והבעיה הגדולה מכולן (להוציא את "ספיידרמן: אין דרך הביתה") – לא מרגיש כמו אירוע קולנועי. כשלזה מוסיפים אורך באמת בלתי נסבל (שעתיים ו-41 דקות, שאפשר בקלות היה לזקק לשעתיים) ועלילה צפויה להחריד (כן, אתם יכולים לנחש מי הפנתר השחור החדש/ה) מקבלים סרט ממוחזר מאוד ולא מקורי. הכי רחוק מהסרט הראשון ופורץ הדרך.

מתוך
יצק לדמות אידיאולוגיה של סובלנות ומלכותיות. צ'דוויק בוזמן ב"הפנתר השחור"|צילום: yes, יח"צ

בכל מה שקשור לאובדן של בוזמן, הבעיה קשה אפילו יותר. הסרט אומנם עושה עבודה טובה בהעברת הלפיד הלאה ובלהראות שהערכים של טצ'אלה עוד חיים ונושמים, אבל לשחקנים שמובילים את הסרט, ברשות לטישיה רייט, חסרים הכריזמה ויכולות המשחק שנדרשות כדי להוביל את המותג קדימה. בדקות הבודדות שלו בסרט, מייקל בי. ג'ורדן בתפקיד אריק קילומנגר, עושה עבודה מצוינת ומצליח להביא יותר נוכחות משל כל שאר הקאסט ביחד - אבל זה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי.

ובכל זאת, לא הכול רע ב"וואקנדה לנצח". סצנות האקשן בסרט נהדרות, הפסקול מדויק והוויזואליה של הממלכה האפריקאית עשירה כתמיד. אבל המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא נאמור, שמתגלה כאחד הנבלים היותר מעניינים בשלב 4, אם לא המעניין מכולם. ההחלטה של אולפני מארוול לשנות את המקורות של הדמות, שבקומיקס מגיעה מאטלנטיס וכאן מגיעה ממלכת טאלוקן (שלה שורשים בתרבות בני המאיה) מאפשרת להוסיף לנאמור עומק תרבותי שפותח עוד אפשרויות לעתיד; ובעיקר מבדל אותו מ"אקוומן" של המתחרים מאולפני די. סי. מעבר לכך, הוארטה המקסיקני הוא שיחוק של ליהוק עם נוכחות שקשה להתעלם ממנה, יכולות משחק מרשימות ובעיקר הבנה עמוקה של הדמות והאידיאולוגיה המאוד ברורה שלה.

המעלות האלה מתכנסות יפה לרגעי השיא של הסרט, שאולי לא מצליחים להיות מקוריים או מפתיעים, אבל עדיין מאוד אפקטיביים ומוציאים את הצופים מהסרט עם תחושה טובה. אבל, זה עדיין לא מספיק כדי לא לצאת מאוכזב, בטח בהשוואה לסרט הקודם.

נ.ב: בסיום הסרט יש סצנת אמצע קרדיטים. אני מצאתי אותה קיצ'ית בטירוף, אבל הרוב המוחלט של הקהל התרגש ממנה. אין סצנה נוספת בסיום הקרדיטים.