הבמאי נואה באומבך הוא שם דבר עבור שוחרי קולנוע אמריקאי איכותי, גם אם הוא לא סלב כמו טרנטינו או ספילברג, וסרטיו אף פעם לא נהיו לשוברי קופות. יש לו סגנון משלו, וקהל שמעריך את הסגנון הזה: דרמות משפחתיות משעשעות ומלנכוליות על אינטלקטואלים אמידים-יחסית. מהרגע שהשחקנית והתסריטאית גרטה גרוויג נכנסה לחייו והייתה לאשתו השנייה, הוא הצליח לפנות לקהל רחב יותר מאי פעם; "פרנסס הא", שכתבה איתו, היה לאחד מלהיטי ההיפסטרים הגדולים של העשור הקודם, ו"סיפור נישואים" היה לסרט המדובר ביותר שלו אי פעם, עם סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר בתפקידים הראשיים, אוסקר אחד והמון ממים שנוצרו בהשראת דרמת הגירושין האינטנסיבית ההיא. עכשיו, ארבע שנים אחרי, באומבך חוזר עם סרט שהוא קצת כמו כל מה שהוא עשה עד עכשיו, וקצת ההפך הגמור מכל מה שהוא הביא לנו בינתיים.
"רעש לבן" ("White Noise"), שעלה בסוף השבוע בנטפליקס אחרי סיבוב קצר בקולנוע, מספר על ג'ק, אקדמאי ומרצה ללימודי היטלר (כי הרי אין תחום יותר כיפי להתמחות בו) ואב לארבעה ילדים: כמה מנישואיו הקודמים, כמה חורגים, ואחד משותף לו ולאשתו הרביעית באבט. הימים ימי אייטיז. השיער מנופח, האופנה מזעזעת, המוזיקה מדהימה, ולרגע נדמה לו ולמשפחתו הפטפטנית והמלומדת שככה זה עומד להיות לנצח – משעמם ונוח. עד שיום אחד נופלים השמיים. תאונת רכבת משונה גורמת לדליפת כימיקלים שמזהמת את האוויר ושולחת את ג'ק, באבט וכל המשפחה למסע בהלה המוני בחיפוש אחר חוף מבטחים, כשלצדם כל קליפורניה נדחסת בפקקים ובורחת מהענן המזהם, הרעיל והמסוכן. ואז הסרט ממשיך.
"רעש לבן" הוא סרט מוזר ומגניב שנמשך הרבה יותר ממה שמגיע לו. השעה הראשונה שלו היא אחד הדברים המהנים והמתוחכמים – שלא לומר מתחכמים – שנטפליקס שיחררו בשנים האחרונות. המון להג אקדמי שמרגיש כמו פרודיה יעילה וחיונית על אקדמאים שחושבים שהם יותר חכמים מזולתם, דיאלוגים קולחים שנהגים כמוזיקה עם קצב משלה. בסרט הזה ארוחת בוקר יכולה להיות אירוע שכלתני שמתנהל בשלוש שכבות דיאלוגים שונות, שיעור גרמנית יכול להיות לאירוע קומי, ודיון השוואתי בין אלביס פרסלי להיטלר יכול להיות לדו קרב מרהיב.
זה נהדר בפני עצמו, אבל באמצע הסרט הופך, בפעם הראשונה בקריירה של באומבך, לסרט אסונות היסטרי, ביזארי וכיפי נורא. באומבך מביים את התאונה, האסון וההימלטות האפית של המשפחה כאירוע אקשן עוצר נשימה. עד עכשיו, סצנות האקשן הקשות ביותר שבאומבך ביים כללו זוגות נשואים שרבים בזעם ודמעות; כאן, הוא מוכיח שהוא יכול לגשת לרגעים כאלה במקצועיות ספילברגית ובהמון אנרגיה.
הסרט מתעקש לנהל דיון פילוסופי, אקדמי, פוסט-מודרני ומעמיק על סוגיות שיכולות להיות די מעניינות: תרבות הצריכה, הפחד ממוות, היחסים המורכבים בין גברים לנשים. כשהוא עושה זאת כסרט אסונות, התוצאה היא דרמה משפחתית היסטרית ומענגת; כשהאסונות נגמרים, אנחנו נשארים עם משפחה של נודניקים אמריקאים מהסוג שמיצה את עצמו בערך בתחילת המילניום. אדם דרייבר עושה עבודה מצוינת בתפקיד ג'ק וכיף איתו נורא כשהוא מנסה לנווט את המשפחה שלו בלב אסון טבע (כשלצדו עומד דון צ'ידל כמרצה לענייני תרבות פופ העסק בכלל נהיה משעשע); אבל הוא מתחיל לעייף ברגע שהאסון נגמר והוא חוזר לנהל חיי משפחה לא מעניינים במיוחד. כשהעלילה משנה כיוון ומתמקדת בהתמכרותה התמוהה של באבט, אשתו, לתרופה מסתורית, ובדברים הקשוחים שההתמכרות הזאת גרמו לה לעשות, קשה שלא לפזול לאינסטגרם. 
אפשר לומר שהבעיה היא בבאבט עצמה – או, לכל הפחות, בגברת שמגלמת אותה. גרטה גרוויג היא אחת הנשים האהובות בקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות: אחרי שהתפרסמה כשחקנית מוצלחת ותסריטאית מצוינת, גרוויג כתבה וביימה את "ליידי בירד" ו"נשים קטנות", שהיו לשניים מהסרטים האהובים ביותר של התקופה. ההופעה שלה ב"רעש לבן" מוכיחה שיכול להיות שכדאי לה להישאר במאית, כי בזה היא באמת מצטיינת, בעוד כשחקנית היא יכולה לעיתים להיות מלאכותית מדי ולא אמינה מספיק.
אבל גרוויג היא לא הבעיה העיקרית של "רעש לבן": הבעיה המהותית היא שהדמויות באיזשהו שלב מפסיקות להתנהג כמו אנשים אמיתיים. הכל כל כך מתוחכם ואקדמי, שקשה להתחבר ולהזדהות עם מה שקורה על המסך. "רעש לבן" מתקיים בעולם מקביל לזה שלנו, קצת יותר הזוי והרבה יותר מצחיק, וזה אולי היה יכול לעבוד אם האנשים שחיים בו היו מתיימרים להתנהג כמו בני אנוש ולא כמו גרסאות מאוד שנונות ומוזרות שלהם. אולי זה עבד בין דפי הספר של דון דלילו, שעליו הסרט מבוסס, אבל כסרט התוצאה יכולה להיות מבולגנת מדי. יש בו לא מעט רגעים מהממים של קולנוע נהדר שנעשה על ידי במאי ותיק וחכם שלראשונה בקריירה שלו עומד בראש הפקה ששווה 100 מיליון דולר; יש בו גם הרבה ברברת שיכולה לעייף כל מי שפשוט רוצה לראות סרט.
בדרך כלל, כשסרט מוצלח ומושקע יוצא ישירות לנטפליקס, מצער לדעת שהיינו יכולים לחוות אותו על מסך גדול. אבל הסטרימינג דווקא יכול להועיל ל"רעש לבן": מי שיהנה מהשעה הראשונה והנהדרת וירצה להחזיק עד הסוף, יוכל לעשות את זה גם מול המחשב או הטלוויזיה, כשסביבו הבית הומה ומכונת הכביסה תכף מסיימת. מי שיבין את הפרינציפ ויותש אחרי ששיא הסרט מגיע באמצעו, יוכל לדלג לסצנת הסיום הנפלאה. מה שבקולנוע היה מרגיש עבור צופים מסוימים כבזבוז של ערב ו-40 ש"ח, יכול להיות הרבה יותר יעיל ונוח כשהשליטה בידיים שלהם. זו התפתחות מסוימת – לא חיובית בהכרח, אבל התפתחות. וגם על זה "רעש לבן" מדבר: על הקידמה, יתרונותיה וחסרונותיה. הוא עושה את זה לא רע בכלל; אם הוא היה עושה זאת בפחות מילים ונשאר מתחת לשעתיים, זה בגלל היה יכול נהדר.