הוא אמנם רק בן 51, אבל כבר כיום פאולו סורנטינו נחשב לאחד הקולנוענים הגדולים של דורנו. הבמאי האיטלקי המוערך, שפרץ לחיינו עם "ההשלכות של האהבה", קטף אוסקר לסרט הזר על "יפה לנצח", זכה לתשבחות על "נעורים" המוערך וגם יצר את הסדרה המעולה "האפיפיור הצעיר", הפך לאורח קבוע בפסטיבל קאן ולחביב מבקרי הקולנוע.
היום (חמישי) וכשבועיים לפני שהוא מגיע לנטפליקס שקנתה את זכויות ההפצה עליו, עולה לאקרנים "יד האלוהים", סרטו החדש של סורנטינו שהבכורה שלו נערכה בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס הגרנד פרי - הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל.
במרכז סרט ההתבגרות האוטוביוגרפי עומד פבייטו סקיזה (פיליפו סקוטי) שהוא בעצם סורנטינו הצעיר שגדל בנאפולי בשנות ה-80. פבייטו בן ה-17 מבלה את זמנו הפנוי עם משפחתו (הגרעינית והרחבה) ובאובססיה לדייגו מראדונה, שהשמועות שאומרות שהוא יגיע לשחק דווקא בנאפולי הצנועה הופכות למציאות. טרגדיה אישית משנה את חייו ומתחילה סדרת אירועים שיעצבו את עתידו של פבייטו הצעיר.
בשלב מוקדם מאוד של הצפייה אפשר כבר להבין שזהו סרט של סורנטינו. זה לא רק הוויזואליה עוצרת הנשימה כהרגלה של הבמאי, אלא בעיקר העיסוקים הקבועים בדת, אמונות תפלות, משפחה, כדורגל וכמובן קולנוע.
את "יד האלוהים" (רפרנס לגול עם היד של מראדונה בגמר מונדיאל 1986) אפשר לחלק לשניים. החלק הראשון הוא מעין גרסה של סורנטינו ל"זיכרונות" של פליני (שדמותו נוכחת גם בסרט בסצנה מצוינת). מבחינה עלילתית לא קורה בחלק הזה הרבה, אבל החוש של סורנטינו לסיטואציות ועיצוב הדמויות המוקפד יוצרים דינמיקה משפחתית מעניינת מאוד שמחזיקה את הסרט, הרבה בזכות המשחק הנהדר של פיליפו סקוטי שעם תמימות וסקרנות יוצר דמות קולנועית מרתקת, מעין גרסה איטלקית לטימותי שאלאמה, ליתר דיוק טימותי שאלאמה כאליוט מ"קרא לי בשמך".
אלו, בשילוב עם היופי העוצר נשימה של נאפולי מולידים כמה רגעים קולנועיים נהדרים, ביניהם סצנה שחוזרת לגמר מונדיאל בגמר 1986 ואותו גול מפורסם של מראדונה וכוללת גם הסבר יפהפה ללמה הגול הזה כל כך חשוב לנאפוליטנים. החלק הראשון של הסרט כולל גם את הסיקוונס הטוב ביותר בסרט - מפגש של המשפחה הרחבה לארוחה חגיגית, בה יכירה לראשונה את בן זוגה של אחת מבנות המשפחה. מבלי להיכנס למחוזות הספוילרים - מדובר באחת הסצנות הכי לא פוליטיקלי קורקט ועם זאת הכי מצחיקות שראיתי השנה על המסך.
אבל למה קולנוע?
נחזור רגע למראדונה, הרבה נאפוליטנים וביניהם סורנטינו רואים בו הרבה יותר משחקן כדורגל ומסתכלים עליו כסוג של אל. לא פעם הצהיר הבמאי שהשחקן הארגנטיני הציל לו את החיים. בסרט מבינים שמדובר לא רק באמירה מלאת הערצה, אלא בהצלה ממשית, כשפבייטו ניצל מאסון בביתו, שהוביל למות הוריו מהרעלת פחמן דו חמצני, רק כי הלך לצפות במשחק של נאפולי.
הטרגדיה הזו לא רק שינתה את חייו של הבמאי, אלא גם את הטון והכיוון של הסרט - שהופך מסוג של ספר זיכרונות לדרמה עצובה. למרות שהוא כולל את אחת הסצנות היותר אמוציונליות שביים עד היום סורנטינו, החלק השני היה משמעותית פחות טוב מהראשון בעיניי. זה לא רק השינוי הקיצוני מדי בטון של הסרט ולא רק הדמויות שנכנסות לחייו שמשחקות פחות טוב, אלא העובדה שסורנטינו, במאי ענק אך תסריטאי מוגבל מאוד.
כך למשל, אנחנו לא באמת מבינים מה מושך את פבייטו הצעיר בקולנוע. כן, אנחנו יודעים שהוא הפך לבמאי גדול וכן, סצנת המפגש שלו עם הבמאי אנטוניו קפואנו מסבירה לנו איך נולד הקשר המשמעותי שהוליד את הקריירה של סורנטינו - אבל אנחנו לא ממש מבינים מה משך את סורנטינו לקולנוע מלכתחילה.
החלק השני מונע מ"יד האלוהים" להפוך ליצירת מופת, אבל למרות הבעייתיות שבו ובעיקר בזכות החלק הראשון - מדובר בסרט מצוין שעוזר להכיר טוב יותר את נאפולי, האובססיה שלה למראדונה וכן להכיר מקרוב את אחד הבמאים הכי טובים שפועלים כיום בקולנוע.