אי אפשר להיכנס לסרט טאבולה ראסה. סרטים לא נוצרים בוואקום, וב-2022 אין דרך להיכנס לסרט בלי לדעת עליו דבר. "אל תדאגי יקירתי" הוא מקרה קשוח במיוחד של סרט שכל הידע המקדים אליו בולע את הסרט עצמו: מדובר באחד האירועים הקולנועיים הכי מדוברים של השנה, אבל רוב האנשים שדיברו עליו בעצם לא התייחסו ליצירה הקולנועית עצמה בכלל. כל שהתרחש באחורי הקלעים של הסרט – ואז גם בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה – גרם לרעידת אדמה רכילותית שריגשה את כל מי שאוהב דרמות של שטיח אדום. קצרה היריעה מלתאר את כל השתלשלות האירועים – המעוניינים יוכלו לחזור אחורה, אם ירצו – אבל בגדול, העניין העיקרי הוא ביריבות המתוקשרת בין כוכבת הסרט, פלורנס פיו, לבמאית אוליביה וויילד. כל מי שרכילות של שטיחים אדומים עושה לו את זה, נהנה מהדרמה שמסביב ל"אל תדאגי יקירתי". אבל האם הסרט עצמו שווה משהו? התשובה, למרבה הצער, היא לא.

הסרט מספר על אליס (פלורנס פיו) שנשואה לג'ק (הארי סטיילס), והשניים מאוהבים עד מעל הראש. כל יום ג'ק יוצא לעבודה, כשלצידו שאר גברי השכונה הפרברית והאידילית בה הם חיים: ויקטורי. אליס מגישה לו את ארוחת הצהריים שלו, ועד שיחזור מהעבודה היא מתפקדת כעקרת בית למופת. היא מנקה, היא מבשלת, וכשג'ק חוזר הביתה השניים מקפידים לתחזק חיי מין פעילים במיוחד. לא נאמר באיזו שנה הסרט מתרחש, אבל ככל שזה נוגע למוזיקה, לטכנולוגיה ולאופנה - התחושה היא שאנחנו בשנות החמישים של המאה העשרים. אנחנו גם לא יודעים איפה ג'ק ושכניו עובדים, אבל לאורך הסרט אנחנו מבינים שמדובר באיזושהי פרויקט סודי ומשונה. אפילו אליס לא יודעת מה הוא באמת עושה שם, ונראה שכולם – ובעיקר הבוס המסתורי של ג'ק, פרנק – מקפידים לוודא שהכול יישאר כמה שיותר מסווג. אליס לא עפה על הסודיות הזאת, אבל היא מבינה שיש צחוקים ויש חלאס כשהשכנה שלה מתחילה להתחרפן ולטעון שמשהו לא כשר בקהילה המסוגרת שלהם. וכשאליס בעצמה מתחילה לחוות ולראות אירועים משונים במיוחד, היא מחליטה להבין מה בדיוק קורה בכפר הקטן והנאה שבו היא חיה.

"אל תדאגי יקירתי" הוא מותחן פסיכולוגי, אבל הוא משתייך לז'אנר ספציפי יותר, מהסוג שזכה – לפחות בפי כמה מחבריי הטובים ביותר – לכינוי העממי "סרטי מיינדפאק". סרטים שבאים להתעסק לך עם השכל, שגורמים לגיבור שלהם (ובכך גם לצופה) לפקפק בתפיסת המציאות שלהם. "שאטר איילנד", "ממנטו", "שמש נצחית בראש צלול" ועוד רבים אחרים, שההשוואה בינם לבין "אל תדאגי יקירתי" כבר תהיה לספוילר. התחושה היא ש"אל תדאגי יקירתי" הוא בעצם סרט מיינדפאק לעניים, "המופע של טרומן" מעלי אקספרס. חיקוי זול של סרטים שבאמת גרמו לנו לחשוב אחרת על העולם שלנו, סיפור שהוא אסופה של העתק-הדבקים מסרטים אחרים, טובים יותר. אין סיבה לראות את הסרט הזה כשאנחנו חיים בעולם שבו "נשות סטפפורד" (או הרימייק הכיפי שלו מ-2004, "נשים מושלמות") קיים. אין משהו חיוני בסרט כזה כש"ניתוק" היא הסדרה הכי מדוברת של השנה, ועושה המון ממה שהסרט הזה עושה - רק יותר טוב.

"אל תדאגי יקירתי" במיטבו כשהוא נראה כמו "עקרות בית נואשות", לא כמו "אבודים". כתעלומה הסרט הזה לא עובד ולא מעניין, גם לא כשאנחנו מקבלים את הפתרון לתעלומה הזאת. מהרגע שאליס מתחילה לשים לב שמשהו רקוב בממלכת ויקטורי, הסרט בעיקר עוקב אחרי עינוייה הנפשיים, וזה די משעמם באיזשהו שלב. למעשה, רק עכשיו אחרי בדיקה גיליתי שמדובר בסרט בן שעתיים, והופתעתי: "אל תדאגי יקירתי" מרגיש כמו סרט ארוך בהרבה. באיזשהו שלב הוא מרגיש כמו רצף של סצנות מיותרות ולא מעניינות, שמנסות להעביר את המצב התודעתי של אליס ומשתמשות בגימיקים ויזואליים מגוחכים שהיו יכולים לתפוס אם היה מדובר בסרט גמר שנה א' בחוג לקולנוע, לא בסרט הוליוודי רציני ומתוקצב. כשהתסריט מועיל בטובו להתחיל לענות על השאלות ששאל, הוא עושה את זה בחן ובאלגנטיות של תיכוניסט שרץ באמוק אחרי אוטובוס שהוא איחר אליו.

כוכבי
רוב האנשים שדיברו על הסרט לא התייחסו ליצירה הקולנועית עצמה בכלל. הקאסט של "אל תדאגי יקירתי"|צילום: Stefania D'Alessandro/WireImage, Getty Images

אחד הדברים העיקריים שגואלים את "אל תדאגי יקירתי" הוא צוות השחקנים שלו. אוליביה וויילד אינה במאית מצטיינת, אבל היא מצחיקה וחביבה בתפקיד המשנה שלה כעקרת בית סמי-אלכוהוליסטית שמשתפת פעולה עם השמרנות הבורגנית השכונתית. כריס פיין כריזמטי וסקסי בתפקיד פרנק, הבוס הקריפי והכל-נוכח. כן, הארי סטיילס אמנם משך רבבות ממעריציו ומעריצותיו לסרט, אבל אינו שחקן מוצלח במיוחד (ובכל זאת, אם ללכת לסרט הזה אז רק עם מעריצה אמיתית שלו – לי זה שידרג את החוויה בעשרות מונים). מה שכן, לצדו מככבת הסיבה העיקרית שבגללה הסרט הזה אינו מפח נפש מוחלט: פלורנס פיו.

פיו היא המוקד העיקרי לתשומת הלב התקשורתית שהסרט זכה לה. הסכסוך שלה עם אוליביה וויילד וההתנהלות שלה בפסטיבל ונציה הפכו את "אל תדאגי יקירתי" לאירוע הגדול שהיה, ומה שיפה זה שהיא גם הסיבה הכי טובה לראות את הסרט: היא טבעית, אמינה, מעוררת הזדהות ומקסימה. היא סוחבת את הסרט הרעוע הזה על כתפיה ובכך גורמת לו להיראות הרבה פחות עקום ממה שהוא. כל שחקנית מוכשרת אחרת הייתה גורמת לי להצטער בשבילה על שזמנה היקר התבזבז בסרט כזה. אבל פיו בונה את אליס בצורה מבוקרת ומלאת ביטחון מספיק, כדי שפשוט אשמח בשבילה על שהוכיחה לעולם באיזו גאווה שחקנית גדולה יכולה לנצח גם כשהתסריט בעייתי והצילומים קטסטרופליים.

זה באמת לא סרט גרוע כל כך. לא מדובר במחמאה גדולה, אבל חשוב להזכיר שלא מדובר באסון אלא פשוט בסרט בינוני להפליא: הסיפור שלו לא מעניין כמו שרצה להיות, האידיאולוגיה שמאחוריו לא מרעננת כמו שחשבנו שתהיה, הגימיקים שלו לא מחדשים כמו שחשבנו שיהיו. ויזואלית, הוא אסתטי מאוד (גם אם לא מספיק בשביל להצדיק צפייה באולם קולנוע), הפסקול מצוין ופלורנס פיו, כאמור, נפלאה. הבלגן התקשורתי שהיה מסביב לסרט היה מרתק, מסקרן, כיפי לצפייה ואפילו מעשיר. הסרט שנמצא במרכז אותו בלגן פשוט לא מספק את אותה הסחורה.