"סוף טוב" הוא סרט ישראלי. השפה אמנם אנגלית, הקאסט בריטי (עם כוכבת אמריקאית אחת) וכולו מתרחש בבית חולים שנמצא כמה עשרות קילומטרים מלונדון, אבל רשימת הקרדיטים שבסופו של "סוף טוב" מלאה בשמות אנשי המקצוע הוותיקים ביותר בתעשייה המקומית. וכמובן: הוא מבוסס על המחזה האחרון שכתבה ענת גוב, אחת המחזאיות הישראליות החשובות שקמו פה. גוב מתה מסרטן ב-2012, שנה אחרי ש"סוף טוב" עלה בתיאטרון הקאמרי. המחזה ההוא נכתב בהשראת ההתמודדות האישית שלה עם המחלה, ובכל פעם שנזכרתי באישה שכתבה את מה שאני רואה שם על המסך, "סוף טוב" גרם לי לדמוע. אבל לא רק בגללה.
זהו סיפורה של ג'וליה (אנדי מקדואל, "ארבע חתונות ולוויה אחת"), שחקנית מפורסמת לשעבר שמגיעה לטיפול כימותרפי ראשון אחרי שאובחנה עם סרטן המעי הגס. במחלקה האונקולוגית היא מוצאת שלוש מטופלות שהופכות לאחיותיה לצרה ליום אחד: האחת (ראחי טהרר) היא אם צעירה, מוסלמית אדוקה ועורכת דין לעתיד שמבחינתה הסרטן הוא גזירה משמיים שהאל הטוב נתן לה; השנייה (סאלי פיליפס, "ויפ") היא נערת מסיבות בדימוס שהחליטה להתייחס לסרטן כאל מתנה שמאפשרת לה להעריך מחדש את קדושת החיים ואת חשיבות הקשרים שבחייה; והשלישית (מרים מרגוליס, הגברת ספראוט מסרטי "הארי פוטר") היא רווקה מזדקנת עם פה מטונף ולב ענק, שהחליטה שהסרטן הוא אויב אותו היא צריכה להביס משל היה עמלק. וכל הגישות האלה אמנם מרשימות את ג'וליה, אבל ככל שהיא לומדת מה מחכה לה, היא מבינה מה היא באמת רוצה: לחזור הביתה ולמות בתנאים שלה.
מי שגדלו על תזונה רוויה בפרקים של "האנטומיה של גריי" ירגישו בבית ב"סוף טוב" – וכאחד כזה, אני יכול לומר שמאוד התרגשתי במהלכו. יש לא מעט מלודרמות על נשים חולות ("תנאים של חיבה", "חופים", אפילו "פיירפליי ליין" של נטפליקס שזה עתה הסתיימה); חובבי הז'אנר ודאי ייהנו גם מ"סוף טוב", וגם ישמחו לגלות שהפעם הנשים החולות שבמרכז הסרט מרשות לעצמן להיות משעשעות יותר מהסטנדרט. ודווקא בגלל שגיבורות "סוף טוב" כל כך משעשעות וחביבות, הידיעה שהן פה על זמן שאול כאבה לי יותר. ברגעי השיא של הסרט, כל אלו עבדו עלי, לא משנה כמה בעיות היו מסביב.
התרגום הקולנועי למחזה עובר חלק בסך הכל – לא הורגשו חריקות במעבר לשפה האנגלית, גם בזכות העיבוד החכם של רונה תמיר ("בלתי הפיך", "ארץ נהדרת"), וגם בגלל שגוב עצמה תמיד הקפידה לכתוב סיטואציות אוניברסליות לרוב. למרות שהסרט מתרחש ברובו בין כתלי בית החולים, לא נוצר הרושם שמדובר במחזה מצולם, וזאת לזכותם של צמד הבמאים שרון מימון וטל גרניט, שאמנם עשו פדיחות עם "הנשף" - אחד הסרטים הישראליים המטופשים של השנים האחרונות - אבל גם נגעו בשמיים עם "מיתה טובה" ו"סיפור גדול" המעולים (מימון היה גם אחד האחראים לזכייה ההיסטורית של "סקין" בפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר).
הספקתי לראות בזמן אמת את ההפקה הישראלית של "סוף טוב", ולכן ההשוואה אליה הייתה כמובן בלתי נמנעת. ובכן, אמנם הסרט שווה צפייה, אבל ההצגה הישראלית מתעלה על הגרסה הקולנועית. בין שתי הגרסאות יש הבדל אחד שנותן למקור את היתרון: "סוף טוב" היה קומדיה מוזיקלית. היו בו כמה וכמה נאמברים מבריקים; במצטיין שבהם, השחקנית זהרירה חריפאי שרה "אני אהיה הסרטן של הסרטן/הוא יצטער שנכנס לכאן/וכשאני אגמור איתו/הוא ייחל למותו/הוא יאחל אותי לחמותו". זה רגע שיא מופלא שנשאר איתי עשור קדימה והייתי מת לראות אותו בגרסה קולנועית, מפוארת ומושקעת. לצערי, הטקסט היפהפה הזה פשוט השתלב בשורת דיאלוג יבשה.
למרבה המזל, אותה שורת דיאלוג הושמה בפיה של מרים מרגוליס הנפלאה, שעושה עבודה מצוינת ב"סוף טוב" – היא קשוחה, גסה ומלאת לב. באופן כללי, צוות השחקניות של הסרט הזה הוא גלגל הצלה שמושיע כמה מהרגעים הדלים יותר בו. לצד מרגוליס, גם סאלי פיליפס מצחיקה ושוברת לב בו זמנית בלי להיראות כאילו היא מתאמצת יותר מדי. אבל הסרט הזה שייך לאישה אחת בלבד: אנדי מקדואל. מקדואל נכנסת לנעליה של ענת וקסמן שגילמה את התפקיד בגרסה הבימתית, ועושה כבוד לפירמה. היא יושבת בול על התפקיד של הסלבית-לשעבר, מעוררת הזדהות ואמפתיה, ומצליחה לאזן בין הרגעים בהם ג'וליה מתעקשת להיות דיווה בלתי נסבלת לרגעים בהם בגידת הגוף שלה בה היא נטל כבד מנשוא. היא אולי לא השחקנית הטובה ביותר עבור הדמות (אם כבר בחרנו למקם את הסיפור הזה באנגליה, הייתי רוצה לראות מישהי כמו אוליביה קולמן בתפקיד הזה), אבל אין הרבה מתאימות ממנה.
יש ב"סוף טוב" דלות הפקתית מסוימת; היעדר גימור שגורם לכל העסק להיראות כמו טיוטה לא משויפת מספיק. בין אם מדובר באפקטים הדלים בסצנות הפנטזיה בהן המטופלות מפליגות בתודעתן למקום אחר, בעיצוב שגרם לבית החולים להיראות כמו אולפן בחולון, או בסצנה אחת איומה בה ג'וליה מדברת עם בתה בפייסטיים (כל הסרט מלא בשחקניות ותיקות ומוצלחות, אבל בשביל הסצנה הבודדה הזאת גויסה שחקנית אלמונית ואיומה לתפקיד הבת).
אבל מהר מאוד החלטתי שזה לא משנה לי. הסיפור והדיאלוגים עשו את עבודתם, ויותר מכמה פעמים בסרט הזה הדמעות זלגו מעצמן. גם בגלל שקשה לי לראות נשים שעוברות טיפול כואב במטרה להינצל ממחלה נוראית; ואולי גם בגלל שחשבתי על ענת גוב המנוחה, שלפני למעלה מעשור כתבה קומדיה מוזיקלית מרירה-מתוקה על אישה שמחליטה למות בתנאים שלה, ואז עשתה את זה בעצמה. מי שמוכנים לתת לציניקן הקטן שבהם ללכת לישון במשך שעה וחצי ודאי יתרגשו מ"סוף טוב".