לראות בזמן אמת את הדעיכה של איימי ויינהאוס, הנפילה להתמכרות, לפגיעה עצמית, להרסנות, הרגיש כמו לחוות רעידת אדמה או אסון טבע אחר בפעם השנייה. בפעם הראשונה אתה כל כך המום מעוצמת החורבן שאתה לא מספיק לשים לב למה אתה מרגיש. בפעם השנייה אתה מבין מהר מאוד מה קורה ונחרד, כי אתה יודע כמה רע זה הולך להיות.

כך זה הרגיש להעריץ את המוזיקה של ויינהאוס בשנות האלפיים המאוחרות. הדור הצעיר שאהב אותה הכיר את האגדות על כוכבי הרוק שההצלחה ריסקה אותם עד שמצאו את מותם בטרם עת (המיתולוגיה של "מועדון ה-27"): קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס ועוד. כשויינהאוס צולמה שוב ושוב מסוממת ושיכורה ברחוב על ידי עדרים של פפראצי שחגו מסביבה כמו נשרים מסביב לטרף, הרגיש שהסוף הטרגי שלה הוא רק עניין של זמן - וכך היה. בגיל 27 היא מתה מהרעלת אלכוהול, משאירה אחריה שני אלבומים מופתיים, קול שאין לו שני לא בייחודיות ולא באיכות, וסטייל חד פעמי.

כל הטרגדיה הזו בקושי עוברת ב"איימי ויינהאוס Back to Black", הסרט הביוגרפי על חייה של ויינהאוס שעלה לאקרנים בסוף השבוע. סיפור חייה, עלייתה ונפילתה של איימי ויינהאוס, מוצג כאנקדוטה עצובה שפוטרת את כולם מאחריות: את אביה, מיצ' ויינהאוס, שהפך לגורם משמעותי בחייה רק כשהתחילה להצליח ועד אז היה נוכח נפקד; את בלייק פילדר-סיביל, בן הזוג האלים והמכור לסמים; כל מה שנותר הוא סיפור מסורס, מעוקר - המקבילה הקולנועית לשיחה הבאה: "וואי, שמעת על איימי ויינהאוס, הזמרת הזאת? מסכנה, מתה מסמים", "כן, נורא עצוב, מסכנה".

זו רמת העומק הרגשי שהסרט מציג. אביה של הזמרת הופך מאב נעדר למעין דמות חביבה של דוד, חובב מוזיקה כמוה, שאולי מעלים עין מהשימוש ההולך וגובר של בתו בסמים אבל דואג לה ואוהב אותה. מי שראה את הסרט הדוקומנטרי המופתי "איימי" משנת 2015 יודע שהסרט העלילתי שמולנו עכשיו עושה לו הנחה גדולה. בנוסף לשכתוב ההיסטוריה, הדיאלוג בסרט קלישאתי ורדוד, שטחי: "את אוהבת ילדים רעים, איימי ויינהאוס" אומרת לה אחת הדמויות. אין סאבטקסט.

מתוך
מתוך "איימי ווינהאוס Back to Black"|צילום: טוליפ אנטרטיינמנט

מריסה אבלה עושה עבודה סבירה בתור איימי ויינהאוס וגם החיקוי המוזיקלי סביר, אבל כל מי שישמע את המוזיקה בסרט יתגעגע לקול החם, הייחודי והמכשף של הדבר האמיתי. אבלה משחקת את ויינהאוס בתור כלבלב חמוד ולא מצליחה להעביר באמת את החדות והציניות של ויינהאוס, שהפכה אותה לא רק לאייקון מוזיקלי אלא גם תרבותי. גם תהליך היצירה של ויינהאוס עובר השטחה שמתאימה יותר לסרט טלוויזיה מאשר להפקה שהגיעה לקולנוע: באחת הסצנות בתחילת הסרט נראית איימי ויינהאוס מתווכחת עם אמה, נכנסת לחדרה ותוך כ-30 שניות יש לה מילים של שיר שלם, כולל לחן. כן, ככה נכתבים שירים. ברור.

השיח על התמכרות, על הרס עצמי, הוא תמיד מורכב - וקשה לתלות את האשמה באינדיבידואל אחד: "ההורים שלי התגרשו ולכן אני שותה", או "יש לי אקס מתעלל ובגלל זה אני נרקומנית". החיים מורכבים מזה, וסרט עלילתי הוא לא הליך משפטי שנועד להצביע על אשמים. עם זאת, כשמשווים את הפיקציה (הסרט הזה) ואת התיעוד ("איימי", 2015) רואים את גודל ההשטחה.

דבר אחד טוב יוצא מהסרט הזה: כשיוצאים מהקולנוע אחרי שעתיים, יוצאים ממנו עם געגוע עצום בלב לאיימי ויינהאוס האמיתית, למוזיקה שלה, לדמות, לקול, לשירים המבריקים. איימי ויינהאוס הייתה אחת הזמרות החשובות ביותר של שנות האלפיים, דמות חד פעמית שבערה עד שנשרפה כליל. מגיע לה סרט יותר טוב מזה. ההחלטה להוציא אותו עכשיו, עשור וקצת אחרי מותה, מרגיש כמו ניסיון לרכב על הגל של ביוגרפיות מוזיקליות כמו אלו שנעשו בשנים האחרונות על פרדי מרקורי, אלטון ג'ון, ויטני יוסטון ועוד - ולא מתוך ניסיון אמיתי לספר את סיפורה ולחגוג את יצירתה של זמרת אייקונית.