אנחנו לא בדיוק נמצאים בשעתה היפה של העיתונות. פייק ניוז, "תשקורת", קליקבייטים, פרישתה של רינה מצליח – בשנים האחרונות עולם העיתונות עבר לא מעט טלטלות ושינויים שלא כולם מחבבים. ולמרות זאת, אם מסתכלים על זה דרך הקולנוע ובטלוויזיה, נדמה שזו תקופה של שגשוג אדיר של המקצוע - כשאחד הטרנדים החמים ביותר על המסך הוא סדרות וסרטים שמבוססים על על כתבות ומאמרים עיתונאיים ("פאם וטומי", "הנערה מפליינוויל", "הצופה" ו"נוכלות בלי חשבון" הן דוגמאות אחדות מהתקופה האחרונה. יש עוד).
אבל יש כמה שלקחו את הרעיון הזה אפילו צעד אחד רחוק יותר, וביססו סרטים וסדרות לא רק על הכתבות עצמן אלא על תהליך הכתיבה והמחקר שהן דרשו, ושמו את העיתונאים במרכז הסיפור. כזו היא "להמציא את אנה" שנחתה בנטפליקס בתחילת השנה וגרמה לחצי עולם להידבק למסך, וגם "אנג'לין" שלא משודרת בארץ ומבוססת על נושא דומה. כעת, התופעה הזו מגיעה גם למסך הגדול עם "מילה שלה": השם שלו צועק 'קומדיה רומנטית גרועה של תחילת שנות האלפיים', אבל למעשה הוא סרט היסטורי שעוקב אחר כתיבת הכתבה שפוצצה את מהפכת מי טו מ-2017.
במרכז הסרט עומדות שתי נשים, ג'ודי קנטור (זואי קאזאן, "חולי אהבה") ומייגן טוהיי (קארי מאליגן, שכבר כיכבה בסרט פמיניסטי מובהק אחר לא מזמן, "צעירה מבטיחה"). היום הן זוכות פוליצר, אז הן היו סתם עוד שתי עיתונאיות מהניו יורק טיימס. הן התגלגלו לעבוד ביחד על כתבה שעוסקת באחד מהאנשים הכי עוצמתיים בהוליווד, הלוא הוא מייסד חברת ההפקה מירמקס, הארווי וינשטיין. היום אנחנו יודעים מהם מימדי הפגיעה וההשתקה של וינשטיין, אז זה היה כמעט בלתי נתפס.
קנטור וטוהיי קוששו עדויות, איתרו את הנשים הנפגעות אחת אחר השנייה, נלחמו בהסכמי סודיות דרקוניים וניסו להקדים עיתונאים אחרים שעבדו על כתבה דומה. הן טסו, רצו, כתבו, שכתבו, ערכו ואז ערכו פעם נוספת. את הסוף כבר כולנו יודעים ומכירים מצוין: הכתבה שלהן הובילה לערעור סדרי עולם. היא שינתה את החיים של כל ילדה, כל אישה וכל גבר ברחבי העולם, ועוד תמשיך לשנות אותם. האדוות של האירוע הזה עוד כאן, וזה ממש לא תהליך שעומד להסתיים בזמן הקרוב. קנטור וטוהיי ידעו שזה גדול, אבל לא היה להן שמץ של מושג עד כמה.
צריך להתחיל מההתחלה: המסר של "מילה שלה" עובר והסיפור מחזיק, ואין ספק שזה סיפור שחשוב לספר. אצלי התעורר בהתחלה קושי עם העובדה שהסרט עוקב אחר הצד של העיתונאיות ולא מתמקד בקורבנות שהעזו לחשוף את סיפורן. אבל מצד השני, הסיפור של הקורבנות – חשוב ככל שיהיה - כבר סופר; טוהיי וקנטור הן מהפכניות ואמיצות בפני עצמן ומגיעה גם להן במה. הן לקחו חלקי שמועות והאשמות ספורדיות, והפכו אותן לכתב אישום מרוכז ונוקב כלפי אדם כוחני ואלים שמייצג תופעה שכיחה מדי. ושוב, הכתבה שלהן שינתה את העולם. אז למה לא לעשות עליהן סרט?
מה שכן, אין ספק שלצפות ב"מילה שלה" זו חוויה מוזרה. משונה לצפות בסרט היסטורי, עלילתי לגמרי ובהחלט לא דוקומנטרי, שעוקב אחר אירועים שהתרחשו לפני חמש שנים. מה זה חמש שנים? חמש שנים זה כלום. אפשר היה להניח שסרט כזה יגיע למסכים שלנו רק בעוד לפחות עשור. מצד שני, יש בזה גם משהו קצת מגניב ודינמי. הנה, עובדה, ההיסטוריה קורית מול עינינו.
אז כשהמוזרויות הרעיוניות אחרינו, אפשר להתפנות לדבר על המוזרויות המעשיות. וכן, גם בפן הזה "מילה שלה" הוא סרט קצת משונה. טכנית, אמור להיות בו הכל; זה סיפור מפוצץ באקשן, מתח ובהלה, יש בו כמויות של דרמה ואומץ לב בלתי רגיל, הן מהצד של הנפגעות שהסכימו להיחשף והן מהצד של העיתונאיות. ואיכשהו, להוציא את סיום הסרט שכן מצליח לרגש, כל היתר לא מצליח להביא את הצופה לשיאים רגשיים משמעותיים. ברוב רובו של הסרט, התחושה העיקרית שמועברת לצופים היא לא הגבורה, החלוציות או האומץ, אם כי התסכול.
"מילה שלה" מתעקש להישאר נאמן לאירועים ההיסטוריים על חשבון הכתיבה הקלאסית של דרמה, ונותן זמן מסך נרחב, מאוד, למחסומים שבהן נתקלות טוהיי וקנטור. ואין לי ספק שלכתוב את הכתבה הזו היה תהליך לא פשוט: לא פשוט בכלל לדבר עם נפגעות שמפחדות לדבר, ושמפחדות להפוך לחשופות לתביעות ענק. לכן, במשך רוב הסרט טוהיי וקנטור נמצאות בתסכול גדול מהמצב התקוע של הכתבה, וכך גם הצופים. הזדהות רגשית עם הגיבורות היא לרוב מה שהופך אמנות לחזקה – אבל כאן היא מקל בגלגלים, כי תסכול הוא רגש לא קל לעיכול, ובמיוחד לא כשהוא נמצא שם במשך 90 אחוז מהסרט. זה גם גורם ל"מילה שלה" להרגיש ארוך בהרבה ממה שהוא באמת: האמת היא שאורכו שעתיים, שהן מזמן אורך לגיטימי ונפוץ לסרט בקולנוע, אבל הפעם השעתיים מרגישות כמו שלוש שעות לפחות.
בחירה אומנותית נוספת של הבמאית (מריה שרדר, שביימה את "המורדת") שבלטה לרעה היא הבחירה לספר במקביל את הסיפור האימהי והמשפחתי של השתיים. כאן, הבעיה היא לא במהות אלא בפרקטיקה; סצנות האימהות ב"מילה שלה" לא מרגישות אורגניות אלא מלאכותיות. הן מרגישות כמו סימון וי עצל, ואיכשהו, למרות שתפקידן הוא להראות תמונה שלמה יותר של חיי העיתונאיות, הן דווקא מחלישות את האמינות ואת זרימת הסיפור ההיסטורי. למרות שהכוונה טהורה, הביצוע חורק והסצנות נראות כאילו הודבקו ברישול לסרט.
אין ספק שמהפכת המי טו עיצבה את הדור שלנו ותעצב עוד דורות קדימה. אין ספק שהסיפור של העיתונאיות הללו, ושל הנשים שהעזו להיחשף בכתבה שלהן, זה סיפור שקריטי לספר, ולהדגיש, ולצעוק בכל דרך שרק אפשר. בכל יום אנחנו עדים לעוד גברים ונשים שאוזרים אומץ ונחשפים בזכות הפלא הזה שנקרא מי טו ובזכות עבודתן העיקשת וההכרחית של קנטור וטוהיי, שצריכות לקבל הרבה יותר קרדיט ממה שהן זוכות לו היום. בעולם מתוקן השמות שלהן יהיו שגורים בכל בית. לצערי, לא בטוח ש"מילה שלה" יביא אותן למעמד הזה, אבל מגיעה לו טפיחה על השכם על הניסיון.