"נקמה מרה" אינו רק אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה, אלא גם אחד הסרטים הטובים ביותר שנטפליקס הפיקה עד היום. וזאת ברכה ממש באותה מידה שזו בעיה: כי ל"נקמה מרה" מגיע יותר מהטלוויזיה שלנו. לא שאני מזלזל בטלוויזיה הביתית הממוצעת; פשוט בגלל שצפייה מהבית מביאה איתה יותר הסחות דעת - כל סרט שאנחנו רואים בבית נלחם בסמארטפון בקרב על תשומת הלב, ולעיתים קרובות הוא גם מפסיד. ול"נקמה מרה" מגיע לנצח את הטלפון שלנו. גם בגלל שהעלילה מלאת ההסתעפויות שלו דורשת את מלוא תשומת לב שלנו, אבל בעיקר בגלל שהוא עד כדי כך טוב.
"נקמה מרה" (שם עברי הרבה יותר הולם מהמקור הלועזי, "The Harder They Fall") הוא מערבון. פורעי חוק, שריפים, מסבאות, רכבות נשדדות, סוסים שדוהרים על רקע נופים מרהיבים וכל הג'אז הזה. זה נוכח מסצנת הפתיחה הראשונה ועד שוט הסיום המסקרן, ולכן ראוי להזהיר את כל מי שסרטי קאובויז אמריקאיים לא עושים לו את זה, ולקרוא לדגל לכל מי שמסוקרן. הסרט מספר על נאט לאב (ג'ונתן מייג'ורס), אקדוחן עם אצבע קלה על ההדק שהוריו נרצחו לנגד עיניו בצעירותו וכעת מחפש את נקמתו ברופוס באק (אידריס אלבה), האיש שהרג אותם. זה לא פשוט במיוחד, בגלל שרופוס עומד בראש כנופיה רצחנית שלא תהסס להרוג עשרות אנשים בהינד עפעף רק כדי לעקוף אותם בתור במכולת. וכשתאוות הנקם של נאט באיש שהרס את חייו עולה בקנה אחד עם הצורך של עיירה שלמה להשתחרר מעולו של רופוס, נאט מרכיב כנופייה שלמה של פורעי חוק ומרשל אחד כדי להילחם בו.
הסרט נפתח בהצהרה שמסבירה כי סיפור המעשה כולו בדוי, אבל שהאנשים שמופיעים בו היו קיימים באמת. ואכן, כל הדמויות בסרט הן דמויות אייקוניות מההיסטוריה האמריקאית. כנראה שבשביל האמריקאי הממוצע, יש משהו משגע בצפייה במערבון - הז'אנר הכי אמריקאי ולבן שיכול להיות - שכולו מלא בשחקנים שחורים (לבנים מופיעים בסרט הזה כשחקני אורח, אם לא ניצבים). עכשיו, יכול להיות שהמון רפרנסים לאתוס המערבונים האמריקאי עברו לי מעל הראש מתוקף העובדה שאינני תושב טנסי או אוקלהומה, אבל גם כאדיוט גמור בנושא הרגשתי ש"נקמה מרה" עושה כאן משהו שונה: הסרט מתרחש בתקופה שהונצחה, קולנועית, בעיקר בהפקות הוליוודיות קלאסיות, מהוגנות ונטולות ניבולי פה או אלימות גרפית. הדמויות של "נקמה מרה", באופן שהוא כנראה נאמן יותר למציאות, מקללות כמו נהגי משאית והורגות אחת את השנייה בקילוחי דם מרהיבים. אז מה אם הן עושות את זה כשברקע מתנגנים שירים של ג'יי-זי? למה מה קרה?
כלומר, "נקמה מרה" הוא מערבון פר-אקסלנס שעובר בכל התחנות הצפויות, אבל גם כזה שלא ראיתם אף פעם - אפילו לא כשטרנטינו עשה כמעט את אותו הדבר ב"ג'אנגו ללא מעצורים". מצד אחד, הוא נפתח בסצנה שהיא הומאז' ישיר ל"הטוב, הרע והמכוער", וסצנות הדו-קרב והתיקו-מקסיקני שהז'אנר מחייב מבוימות על ידי ג'יימס סמיואל (מוזיקאי שידוע גם בשם הבמה שלו "הבוליטס", ועשה הסבה מוצלחת לבימוי קולנוע), במומחיות של מי שלמד את גדולי הז'אנר באדיקות ועשה את שיעורי הבית שלו כמו תלמיד מצטיין. ומצד שני, הוא תוצר של תקופתו: תוכן פוליטי, ראייה מגדרית מעודכנת (אף דמות נשית בסרט לא באמת מתפקדת כעלמה במצוקה, ודמות אחת מסרבת להגדיר את עצמה כגבר או כאישה). סמיואל מוכיח שהוא קולנוען ששווה לשים עליו עין, ובכל זאת מזכיר לנו בערך אחת לחמש דקות שהוא קודם כל מוזיקאי, ברגעים קליפיים וקצביים שגורמים לכל הסרט הזה להיראות כמו אופרת היפ-הופ מרימה ומדממת.
צריך להיות ערניים במיוחד במהלך הצפייה. לרגעים, התחושה היא ש"נקמה מרה" הוא לא סרט כמו שהוא פרק ראשון ופרק אחרון בעונה של סדרת טלוויזיה ממש טובה שערוכים יחדיו, ומטרת הצופה היא להבין מה קרה באמצע. המון עלילות משנה וסיפורי רקע מוזכרים ברמת המשפט הבודד, דמויות משנה ואורח באות והולכות בסצנה אחת. זה מבלבל, אפילו קצת מתסכל, אבל זה באותה מידה מצביע על אמון באינטליגנציה של הצופה. וסרטים שסומכים עלינו שנבין מה הלו"ז הם מצרך נדיר בשנים האחרונות.
והאס האמיתי של הסרט הוא צוות השחקנים המשובח שלו. זה לא רק שכל אחד מהם טוב בפני עצמו, כמו שהצוות הענף הזה מוציא את המיטב אחד מהשני. דלרוי לינדו (אדריאן מ"הטובות לקרב") מגלם את איש החוק שמסייע לכנופייה ה"טובה" להביס את רופוס כדובי חביב עם אנרגיות רציניות של "מי שמתעסק מתרסק"; זאזי ביטס (הכוכבת העולה עם השם הכי מגניב בהוליווד) מגלמת בעלת מסבאה/פאם פאטאל/אמזונה ששה לקרב בכישרון רב. אבל כמו בסרטים הכיפיים ביותר, דווקא הנבלים הם אלה שגונבים את ההצגה: לאקית' סטנפילד (דריוס מ"אטלנטה", "יהודה איש קריות והמשיח השחור"), אחד השחקנים הטובים בעולם, מגלם אקדוחן מוג-לב, והוא כל כך מגניב בשעה שהוא עושה את זה שקשה לשנוא אותו, למרות שהסרט מפציר בנו לעשות זאת; אידריס אלבה כרופוס מצליח לחרמן, להפחיד ולהקסים בעת ובעונה אחת (למרות שזה בגדול מה שאלבה עושה כבר כמה עשורים).
אבל את הסרט גונבת מלכה אחת: רג'ינה קינג. קינג היא דמות בולטת בקולנוע ובטלוויזיה ב-20 השנים האחרונות, אבל רק לאחרונה נראה שהקהל והמבקרים הבינו איזו שחקנית אדירה היא (האוסקר שזכתה בו על "סיפורו של רחוב ביל" היה החותמת הרשמית בכניסתה לליגה של הגדולות). ב"נקמה מרה", קינג מגלמת את טרודי סמית' כמרשעת מפוארת ומקפיאת דם, ועדיין משדרת אנושיות כנה ואותנטית. במונולוג אחד, קינג מצליחה לרגש ולהקריפ באותו משפט בערך, וכל זה כשהיא בקושי מזיזה שריר אחד בפניה, וכל שהיא עושה הוא לקלף תפוח.
"נקמה מרה" הוא אחד הסרטים המהנים שראיתי השנה, שזה כשלעצמו מפתיע, כי הוא מגיע לשיא ברגע טראגי וכבד במיוחד. כמו סרט מופת אמיתי, הוא מצליח להיות יצירה עמוקה ומשמעותית על טראומה, היבריס ומורשת בשעה שהוא פשוט חוויית צפייה מבדרת ברמות. מומלץ, ואפילו בהול, לכל מעריצי המערבונים באשר הם - אבל גם מי שפשוט למי שמתגעגע לקולנוע טוב, אלים ומשוחק היטב.