אמה ווטסון, אנחנו צריכות לדבר. כולם אהבו אותך ב"הארי פוטר" וב"כמה טוב להיות פרח קיר", תמיד כיף לראות או לקרוא ראיונות איתך והפעילות שלך לקידום פמיניזם חשובה ומשמחת. הבעיה היא שנראה כאילו את כבר לא זוכרת איך משחקים, או שבעצם, אף פעם לא היית שחקנית מאוד טובה. ב-2017 הפכת בשבילי מהשחקנית הזו שתמיד בא לי לראות עוד ממנה למי שעצם ליהוקה מעורר חשש מפני הסרט. הגרסה שלך לבל מ"היפה והחיה" ביאסה אותי רצח ואני לא יודעת אם אי פעם אהיה מסוגלת לסלוח לך על המבט הריק בעיניים לכל אורך השיר "Be Our Guest". לפחות החלק השני של הסרט הציל את המצב. "המעגל", לעומת זאת, הוא סרט חסר תקנה ואת לחלוטין חלק מהבעיה. 

כשמיי הולנד, דמותה של ווטסון בסרט, מגיעה להתראיין בתאגיד היי-טק ששמו כשם הסרט, היא אומרת שהפחד הגדול שלה הוא פוטנציאל בלתי ממומש. ובכן, מיי, אמה, גם אתה שם, הבמאי ג'יימס פונסולט - פישלתם בגדול. ובאמת, היה כל כך הרבה פוטנציאל, הרי יש ב"מעגל" שלושה רעיונות לסרטים שהיו יכולים להיות חכמים, מעניינים, רלוונטיים: מקום העבודה היוקרתי והמושך כסוג של כת מודרנית ומחויכת, שלטון התאגידים כחלופה לממשל ולמדינה והאפשרות שאובדן הפרטיות הוא דווקא תהליך חיובי. חבל שפונסולט ("The Spectacular Now", "The End Of The Tour") ושותפו לכתיבה דייב אייגרס, שגם כתב את הספר עליו הסרט מבוסס, לא הצליחו לבחור ביניהם ובטח לא לשלב. זה אחד מסרטי המדע הבדיוני המבולבלים והפחדניים שראיתי, סרט שמת שתחשבו שהוא פרק של מראה שחורה אבל לא רוצה להפחיד ומכסה את העיניים כל פעם שמשהו אפל קורה.

בבסיסו, זה סיפור על חלום שהופך לסיוט. המעגל היא חברת ענק שהיא הכלאה של גוגל, אפל ופייסבוק. טום הנקס הוא תואם סטיב ג'ובס עם חולצה שחורה ודיבור אבהי, פאטון אוסוולט הוא המייסד שמעדיף למשוך בחוטים מרחוק וג'ון בויגה הוא סוג של מארק צוקרברג ביקום מקביל שבו פייסבוק איננו תאגיד מרושע בהתהוות. החברה מציעה שפע של פעילויות פנאי ואירועים חברתיים והקמפוס שלה מספק את כל צרכי העובדים - ממגורים דרך שירותי רפואה ודת ועד להופעה של בק לפתוח איתה את הסופ"ש. לקלחת הזו מושלכת מיי הולנד בזכות חברתה אנני (קארן גילאן), שכבר התברגה בה היטב וחיה כמעט בלעדית על אדרנלין וכדורי מרץ. לא ברור אם הולנד מבינה כמה מסוכנת הסביבה אליה נקלעה. מצד אחד, תמרור אזהרה  בגודל של ממוטה מופיע מולה מדי חמש דקות והיא מגיבה אליו במבט חרד. מצד שני, היא נלהבת להשתלב בחברה עוד ועוד ועוד, מה גם שיש מעט מאוד דברים בסרט שלא מוציאים ממנה מבט חרד. אולי לווטסון יש רסטינג-לחץ-פייס?

בסצנה הטובה ביותר בסרט, הולנד חוטפת סשן של פאסיב-אגרסיב מהגיהנום. שני עובדים ותיקים בחברה נוזפים בה על כך שהיא לא מגיעה למסיבות בסופי השבוע, לא מתערבבת עם הקולגות ולא משתפת מספיק ברשת החברתית של "המעגל". מיי מנסה להסביר ולהתנצל, אבל כל תירוץ שלה רק שואב אותה יותר עמוק למערבולת של תגובות קיצוניות וחיוכים מזויפים. איך ייתכן שפחות מחצי שעה אחר כך מיי היא כבר פרזנטורית נלהבת עד אימה של כל הרעיונות האלה שהיא עצמה אימצה באיחור משמעותי מחבריה לעבודה?

המעגל סרט (צילום:  יחסי ציבור )
כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש. הנקס|צילום: יחסי ציבור

ברמה המד"בית יש פה כישלון ממש מביך - "המעגל" לא באמת משתמשים בכוח העצום שיש להם על העובדים ועל העולם. זה סרט פרנויה בלי תחושת אימה ומתח של ממש, רק רשימת מכולת של רעיונות מפחידים ואמצעי שליטה שאף אחד לא מממש. הסרט מאיץ כל כך מהר מאפס למאה ואז לאלף, שכבר בכלל לא ברור לנו מי הדמות הזו, מה היא מנסה להשיג, כמה זמן עבר, מתי היא משקרת, מתי היא שמחה. זה היה דווקא יכול להיות מרתק, אם הייתה פה אמירה משמעותית או קונספט גדול שיקשור הכל ביחד. אין כאלה. אין אפילו טעם להתעצבן או לנתח את הדברים ש"המעגל" אומר על פרטיות, טכנולוגיה ומה שביניהם, כי העיסוק בהן נשאר ברמה של ראשי פרקים להרצאה. אף רעיון לא מפותח מספיק כדי שיהיה טעם לדון בו. בכל זאת, המסר הרדוד והבלתי מפותח שסוגר אותו עושה חשק לזרוק דברים על המסך (רצוי את הסמארטפון).

אמה ווטסון, כאמור, לא מצליחה להציל את האסון הזה. הנקס את אוסוולט את בויגה עושים הכי הרבה שהם יכולים עם הדמויות החד מימדיות שלהם ורק גיליאן מצליחה, כשכל הסיכויים וגם התסריט נגדה, להיראות ממש אנושית. השחקן הגרוע ביותר הוא, בלי תחרות, אלר קולטרן, המוכר יותר בשם "הילד החמוד מ'התבגרות'". בכל הפקה הכי ירודה של מגמת תיאטרון או קולנוע בבית ספר תיכון ראיתי שחקנים מרשימים יותר ממנו. לפרוש בשיא כבר לא תהיה לו הזדמנות, אבל בואו נעצור את זה עכשיו לפני שהוא מגיע למארוול או משהו.

המעגל סרט (צילום:  יחסי ציבור )
כמו מארק צוקרברג רק בנחמד. ווטסון ובויגה|צילום: יחסי ציבור

 

מכונת קרב (או: עוד סרט "ארה"ב עושה בושות במזרח התיכון")

בזמן שפלוגת המאעפנים הבכירה של פסטיבל קאן נחנקה מפלטת הגבינות שלה כי נזכרה שנטפליקס הצליחו להכניס שתי הפקות מקור לתחרות הרשמית, הגיע לספריה סרט מקור שלישי. "מכונת קרב" ("War Machine") הוא סרטו החדש של בראד פיט בפי ההמון והסרט החדש של דיוויד מישוד ("ממלכת החיות", "רובר") בפי הסינפילים. אומר זאת כך יונית, אני אמשיך לרפרש את הנטפליקס עד שיגיעו החדשים של בונג ג'ון-הו ונוח באומבך. אין שום דבר באמת רע בסרט הזה, אבל הוא פשוט לא השאיר עליי שום רושם. לא מצחיק במיוחד, לא נוקב במיוחד. עוד סרט "ארה"ב עושה בושות במזרח התיכון", טוב יותר מ"כלבי מלחמה" מהקיץ האחרון אבל גם הרבה פחות מבדר ממנו.

כנראה שאף אחד לעולם לא ייהנה מהסרט הזה יותר משבראד פיט נהנה לצלם אותו. פיט קיבל לידיו (אולי מעצמו, הוא גם חתום על הסרט כמפיק) את תפקיד הגנרל גלן מקמאן, איש הצבא הנלהב יתר על המידה שנשלח לאפגניסטן כדי לכסח. סליחה, לא לכסח, למשול בתבונה ורגישות. כמו שאמרה המזכירה אטה ב"וונדר וומן" - את המלחמה ננצח בעזרת האידיאלים שלנו. שם זאת הייתה בדיחה, כאן זה הקונספט לסרט כולו. המלחמה באפגניסטן, כך אנו לומדים במהרה, היא יותר ניהול סכסוך מאשר מלחמה.

הצבא האמריקאי לא ממש מועיל שם והגנרל החדש הוא הבייביסיטר שאמור להשגיח על הגזרה עד שהממשלה תאזור אומץ ותתקפל. מקמאן בנוי לסוג אחר לגמרי של מלחמה, לבוץ ולדם, לא לאירועי גאלה ופגישות תיאום. במאי אחר אולי היה גורם לנו לבוז לו ולפמליה שלו, שמצדדת בו כל כך חזקה שבשלב מסוים חשדתי שכולם בעצם ייצוג דמיוני של חלקים שונים באישיותו ובעצם אני רואה מעין "הקול בראש" באפגניסטן. מישוד העדיף להציב אותו במרכזה של קומדיה עצובה, דמות שהיא אולי מכעיסה אבל גם סימפטית וחסרת אונים.

מכונת קרב (צילום:  יחסי ציבור )
אפילו הן משחקות טוב יותר מכמה מהשחקנים של הסרט הנ"ל. הגבות של פיט|צילום: יחסי ציבור

פיט יוצר כאן דמות קרובה מאוד לקריקטורה, מאצ'ו מוגזם עם קול באטמני ומניירות של מ"כ טירונים. ההתמודדות שלו עם המלחמה המוזרה והאבסורדית מצחיקה לפעמים ונוגעת ללב בפעמים אחרות, עם תזכורת תקופתית שחייהם של לא מעט חפים מפשע תלויים במוצא פיו של האיש הנחוש, המוגזם והמגוחך הזה. כל המרכיבים לסרט כיפי עם טוויסט מריר (היוש, "מכונת הכסף") נמצאים, אבל הסרט פשוט לא ממריא, לא מצליח להסעיר או לעניין מספיק. הסרט היה יכול להרוויח מקיצור משמעותי ומדילול בקטעי הקריינות המפרשים לנו את דמות הגיבור עד שהוא הופך לדייסה. ובכל זאת, למתעניינים בנושא - שווה לנסות אותו. הוא אולי לא מבריק אבל יש לו כמה דברים מעניינים להגיד, הקאסט עושה עבודה לא רעה (צפו להופעת אורח של טילדה סווינטון) והגבות של בראד פיט משחקות יותר טוב מאלר קולטרן ב"מעגל".