לפעמים סצנה משנית אחת יכולה לסכם סרט שלם מבלי להתכוון לכך באמת. ב"הפרש הבודד" זה קורה כשהגיבור (או מי שהיה אמור להיות הגיבור) נגרר דרך ערימת גללים של סוס כשרגליו קשורות אליו וראשו על האדמה. במקור זה כמובן היה אמור להיות רגע משעשע, אבל במבט לאחור אי אפשר היה לתאר טוב יותר את מה שעשה עוד בלוקבאסטר קיצי לעוד גיבור איקוני עטוי מסכה. הבעיה היא שבניגוד למקרים אחרים (כן סופרמן, מתכוונים אליך) כאן אי אפשר לטעון שהכוונות לא היו טובות. אם כבר היו כאן הרבה יותר מדי כוונות ממה שנדרש מסרט שכזה.
אינדיאני ים תיכוני
הכל מתחיל בהחלטה של ורבינסקי לשים בפרונט דווקא את הדמות המשנית בסיפור. העלילה מתוארת מנקודת מבטו של טונטו המבוגר, שתהפוכות הגורל הובילו אותו להפוך למיצג חי בסוג של קרקס נודד. כשהוא נתקל בילד סקרן הוא מתחיל לגולל בפניו בפלאשבק את סיפורו הסבוך מאד. זה מתחיל בג'ון ריד (ארמי האמר) עורך דין מלוקק שחוזר לעיירת נעוריו בסן פרנסיסקו כדי להגשים את חלומו להפוך לתובע כללי. הרכבת שמחזירה אותו, נושאת עימה גם פושע אכזר בשם בוטש קאבנדיש (וויליאם פיצ'נר) וצ'יף אינדיאני אקסצנטרי משבט הקומנאצ'י (ג'וני דפ) שמאמין כי קאבנדיש הוא נשמה רעה ונשבע לרדוף אחריו. שרשרת אירועים טראגיים מביאים לכך שטונטו וריד נאלצים בלית ברירה לשתף פעולה כדי לשים סוף לפשעיו.
טונטו של דפ הוא ג'ק ספארו עם צבעי פנים אינדיאניים. כל המניירות שם מההתנהלות ההזויה, החיבה לכניסות ויציאות דרמטיות מהסצנה והנטייה לדבר בוואן ליינרים. מדי פעם זה מעלה חיוך, אבל מכיוון שכל כך התרגלנו כבר לראות את דפ במקום הזה, שום דבר בטונטו לא מצליח להתעלות מעל עוד דאחקה שחוקה. זה לא היה בעייתי כל כך אם הנוכחות וזמן המסך שלו לא היו מאפילים באופן מוחלט על כל היתר, אבל זה בדיוק מה שקורה. לא מספיק שהפרש מתואר כאן כחננה חסרת כל כריזמה או עניין, בכל פעם שהוא כבר כן מנסה לעשות משהו יוצא דופן, האינדיאני דואג להפציע כדי לנהל שיחה עמוקה עם סוס.
כורעים תחת העומס
זאת רק ההתחלה של הבעייתיות בתסריט של "הפרש הבודד", שכותביו כנראה לא הצליחו להסכים מה חשוב יותר שיכלול והחליטו להתפשר ולדחוף לתוכו פשוט הכל. יש כאן סיפור אהבה משולש, ניסיון לעסוק בהשמדת העם שעברו האינדיאנים, נבל מטורף עם מאפיינים קניבאליים, רצח ונקמה שמשולבים בתוך קומדיה ופרודיה, ניסיון לקרוץ לז'אנר המערבון אבל מבלי לוותר על הפיצוצים ומרדפי הרכבות עתירי האדרנלין. יש כאן את הלנה בונהאם קרטר בתור זונה עם תותח במקום רגל למען השם. אלה הרבה הרבה יותר מדי שכבות שמנסות להידחף לסיפור קלאסי עם מאפיינים משל עצמו. התוצאה היא 150 דקות שמרגישות הרבה יותר כמו עונש מאשר הנאה.
כשכל כך הרבה דברים מתנהלים בבת אחת על המסך, המסקנה היא ששום דבר לא באמת חשוב. בוודאי שלא הפרש עצמו. הדמויות מוצגות בשטחיות נוראית, לא ברור למה צריך להיות אכפת לנו מהן ובוודאי שלא מהמטרות שלהן. בסיפור המקורי מכונה הפרש על ידי טונטו בכינוי "קימו סאבי" שמשמעותו היא "חבר נאמן". בסרט החדש הוחלפה משמעות המשפט ל"אח הלא נכון". טונטו מזלזל בחברו למסע מתחילתו ועד סופו. הכימיה ביניהם על המסך לא קיימת והניסיון לגרום לה לעבוד בדרך הגיחוך רק מחמירה את המצב. זאת לא אשמתו של ארמי האמר, אף שחקן אחר לא היה מצליח להרים דמות כל כך נלעגת לדרגה שבה תעניין מישהו.
כל זה חבל מאד כי ניכר שורבינסקי מלא בהרבה מאד כבוד לז'אנר המערבון עוד מימי "ראנגו". צילומי הנוף המדבריים נהדרים, הנבלים שלו מזוקנים ומטונפים בדיוק במידה הנכונה ושחזור התקופה מוצלח מאד. לא מפתיע ש"ששודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" היה גם הסרט הטוב ביותר שלו. שם התחברו להם שיחזור תקופתי נהדר, הומור ועלילה פשוטה, מגניבה וקוהרנטית לשעתיים של כיף קולנועי. מאז הוא פשוט מנסה להספיק יותר מדי, לומר הרבה מאד בבת אחת ובדרך שוכח שהגענו לסרט קיץ שאמור להיות קליל ומרענן. "הפרש הבודד" הוא התגלמות החטא של כל שוברי הקופות האחרונים: זאת ממש לא חובה להיות "האביר האפל" בכל מחיר, לפעמים זה ממש בסדר להיות "שודדי התיבה האבודה".