ליין מסיבות ותיקים, ספר צילומים בכיכובם של בלייני הקוליסאום, כתבה במקומון או סרט קולנוע מדליק שעלה לאקרנים ב-1987 - לכל אלה מתאימה כותרת כמו "מועדון שנות השמונים". לסרט התקופתי-מוזיקלי החדש של ג'ון קארני, "Sing Street" במקור, היא לא כל כך מתאימה. זה סרט על להקה שמקימים בני נוער, הם לא מופיעים במועדון, הם לא יוצאים למועדון והמועדון היחיד שיקבל אותם הוא מועדון הלבבות הבודדים. אולי השם הזה הוא בכלל קריאת "מי לאייטיזי אלי" של המפיצים אל קהל היעד המבוקש - פליטי העשור ההוא שיבואו בריצה לכל סרט שיבטיח להם שירים של הקלאש ואה-הא, כאילו אין יוטיוב בעולם. מיותר לציין שגם מי שלא חוו את שנות השמונים יכולים ליהנות ממנו. אני אהבתי אותו ואני בכלל ילידת אוגוסט 1990. שם אפשרי לסרט: "מועדון הייתה לי להקה גרועה בגיל 14 ולפעמים אני חושב עליה לפני השינה ובוכה".
אז "סינג סטריט" הוא שמה של הלהקה שמקים קונור לולר (פרדיה וולש-פילו), הילד החדש והמוזר בבית ספר ציבורי בעיר דבלין. השנה היא 1985, מרגרט תאצ'ר בשיאה של קדנציה שנייה ובאירלנד משתוללים העוני והאבטלה. "מועדון שנות השמונים" הולך בעקבותיהם של "בילי אליוט" או "ללכת עד הסוף" וצובע את מעמד הפועלים המותש של הממלכה בצבעים עליזים. האמצעי - מוזיקה, ולא פחות ממנה הווידיאו קליפים שהפכו נפוצים ופופולריים מאי פעם באותה תקופה. אותו תאצ'ריזם שסייע לאבא לולר (איידן גילן, פיטר בייליש מ"משחקי הכס") להישאר מובטל הוא זה שהכניס לטלוויזיה את החתיכים בחליפות הצבעוניות של "דוראן דוראן". אך קונור ואחיו הגדול, ברנדן (ג'ק ריינור, "רובוטריקים 4" ולהבדיל "מקבת'"), לא מוטרדים מהפער המעמדי, הם מהופנטים מהשפע, המיניות, היופי. ברנדן הוא צעיר חריף ומבוזבז (שימו לב! לפניכם איש משכיל! יש לו פוסטר של פרויד בחדר!) עם אוסף תקליטים אימתני, והוא זה שיחנוך את אחיו אל הבגרות כפי שרק אחים גדולים יכולים - באהבה רבה וזלזול רב אפילו יותר.
נקודת האור של קונור בבית הספר החדש, המלא בבריונים משחרים לטרף, היא ראפינה (לוסי בוינטון), נערה המתגוררת מעבר לכביש ונמצאת כמה ליגות מעליו. בניסיון נואש לחלץ ממנה מספר טלפון הוא מציע לה להופיע בקליפ של הלהקה הלא-קיימת שלו. כפי שקורה בדרך כלל בסרטים, במהרה הוא מתאהב לא רק בנערה אלא גם ביצירה. כל זה קורה לצלילי הבלחות קצרצרות של להיטי העשור - הקיור, דה ג'אם, הול אנד אוטס ואפילו גרסה אינסטרומנטלית נוגה של "Take On Me" שגרמה לי לצחוק בקול רם - לצד השירים המקוריים של הלהקה, חלקם מעולים וחלקם סתם, ושל אדם לוין מ"מארון 5" (אוף).
במאי הסרט, ג'ון קארני, כבר הוכיח את כישוריו בבימוי סצנות מוזיקליות בסרטיו "פעם אחת", שזכה באוסקר לשיר המקורי, וב"התחלה חדשה" שהפך את קירה נייטלי לזמרת אינדי צעירה. גם הפעם קארני מציג ווידיאו-קליפים קטנים ומושלמים וסצנות שמתארות בחינניות את תהליך היצירה עצמו. ב"מועדון" יש סצנה אחת כל כך מושלמת שרק בשבילה היה שווה לבוא, ועוד הרבה רגעים מוזיקליים, רומנטיים ומשפחתיים נעימים ונוגעים ללב. זה לא אומר שהסרט תמיד הגיוני (לקונור אין כסף לנעליים, אבל הוא מחליף סגנון לבוש ושיער כל חודש?), מה גם שהוא קצת דו-קוטבי (היה לנו כיף לחמש דקות אז הנה תזכורת שבעצם חרא פה ממש). דווקא הסוף, שרבים כנראה יראו בו יציאה ביזארית ותלושה, הסתדר לי טוב. לסרט שהוא בו זמנית פנטזיית נעורים עליזה וסרט ריאליסטי עצוב מגיע סוף לא שגרתי שאפשר לפרש לכאן ולכאן.
חידת הדוגמנית
כשראפינה הכריזה על עצמה כדוגמנית בפגישתה הראשונה עם קונור, ואחר כך כשהוא כותב בהשראתה שיר בשם "The Riddle of The Model", היה לי קשה לא לעקם את האף. האשם הוא הבמאי ג'ון קארני, שהתראיין החודש לאינדיפנדט הבריטי וטינף על קירה נייטלי, שכיכבה בסרטו הקודם. בהתחלה הוא עוד היה עדין, עם רמיזות עמומות על "שחקנים מסוימים" שהקשו עליו בעבודה על סרטו האמריקאי והיקר ביותר. משם זה המשיך לכיוון פחות ידידותי: "זה לא שלא נהנתי מ'התחלה חדשה', אבל לקירה יש פמליה שעוקבת אחריה לכל מקום וקשה מאוד לעבוד ברצינות ככה". בהמשך האשים קארני את נייטלי בקושי של הקהל להתחבר לדמותה ולסרט כולו. לטענתו, לא משנה כמה הוא ניסה לגרום לזה לעבוד, העובדה שהיא אינה זמרת או נגנית גיטרה ניכרה בתוצאה הסופית. השורה התחתונה: "לעולם לא אעבוד שוב עם דוגמניות על".
עזבו את חוסר המקצועיות הבסיסי בהאשמה של כוכב הסרט בכישלונו, ולא נניח את הליהוק (נייטלי החליפה ברגע האחרון את סקרלט ג'והנסון) או את עצמך. קארני הפך שחקנית שמופיעה בקולנוע ובטלוויזיה מילדות ל"דוגמנית על", כי מה בעצם ההבדל. ככל שאישה נחשבת ליפה יותר, גדל הסיכוי שהנכס לכאורה ישמש נגדה ויהפוך לדבר היחיד שיש לה להציע (שימו לב איך מילים כמו "כוסית" ו"נסיכה" הופכות ברגע ממחמאות לכינוי גנאי). זה מבאס אותי במיוחד בגלל שאהבתי את "התחלה חדשה", ואהבתי גם את התפקיד שנייטלי עושה בו. היא והשחקנים שלצידה, בין היתר מארק רופאלו, ג'יימס קורדן ואדם לוין עם זקן מזעזע, הצליחו לפצות על העובדה שחלק (למעשה רוב) השירים היו בינוניים, וזו כבר לא אשמתה של נייטלי כי כפי שקארני עצמו אמר - היא לא מוזיקאית.
קארני התנצל במהרה ואפילו עשה את זה יפה, אבל זה לא הופך את התזמון בין לא-דוגמנית אחת ללא-דוגמנית אחרת לפחות אירוני. קארני לא כתב את ראפינה כדמות ריקה מתוכן, אפילו אפשר לומר שהיא חכמה ובוגרת יותר מהגיבור הראשי. היא גם חסרת עצמאות, תלויה בגברים בחייה וכוחה ביכולתה לבחור למי מהם תעניק את עצמה. בקיצור, מוזה, שזה כמו דוגמנית רק בלי התהילה, הכסף והמעמד. צנועה, בלי פמליה, רק מחזר ענו מתחת לחלונה.
תמונות קצרות
