בפעם הראשונה שסופיה קופולה יצרה סרט תקופתי עם קירסטן דאנסט, התוצאה הייתה "חמש ילדות יפות" - סרט הביכורים המהולל שסימן אותה כיוצרת שיש לעקוב אחריה. בפעם השנייה קיבלנו את "מארי אנטואנט", ביוגרפיה צבעונית ובלתי נאמנה למקור, שעוררה גלים בעולם האופנה יותר מאשר בקרב שוחרי קולנוע. 11 שנה אחרי, מגיע הסרט השלישי: "הפיתוי", המתרחש לקראת סיומה של מלחמת האזרחים האמריקאית. בדומה לשני הסיבובים הקודמים, גם הפעם הקצב האיטי, העיצוב המוקפד והאווירה הקסומה מסתירים אופל וכאב, שסופם להיגמר בדם. אך אם ראיתם פעם סרט של סופיה קופולה, אתם בטח כבר יודעים שגם הדרמה הכי גדולה תסופר בריחוק מסוים, כמעט בלחש.

זוהי מעשייה על גבר אחד, מספר ילדות ושתי נשים בוגרות הכלואים יחד באחוזה נאה - פנימייה לנערות שהתרוקנה מרוב תלמידותיה וצוות העובדים (כלומר, העבדים), ובה נותרו רק חמש תלמידות בשלהי גיל ההתבגרות, וכן מורתן אדווינה (דאנסט) והמנהלת מרתה (ניקול קידמן). הופעתו של חייל פצוע מצבא האויב במבנה הנטוש למחצה, המוקף גן שהפך פראי בהיעדר מי שידאג לו, הופכת במהרה לשיחת היום ואפילו אור חדש בחיי הדיירות, שכמו כלואות באחוזה בהמתנה לסיום המלחמה. החייל הוא ג'ון מקברני (קולין פארל), שנפצע ברגלו בקרבות ונאסף אל הבית על ידי איימי הצעירה (אונה לורנס, "חברי הדרקון אליוט"). 

בתחילה הנשים חוששות לארח את החייל במקום - בכל זאת, הוא עשוי להיות מסוכן, וגם אם לא, עצם האירוח גובל בבגידה בכוחות הדרום. אך המנהלת משתכנעת לבסוף מתוך אמונה שדאגה לאדם במצוקה היא "המעשה הנוצרי" הנכון והמוסרי יותר, גם אם הוא גורם להתרופפות המשמעת. התלמידות מתקשטות ומציגות את כישוריהן השונים בפני תחליף האב או האח הגדול, בעוד נשות הצוות ותלמידה אחת, אליסיה (אל פאנינג), מעוניינות בקרבה רומנטית או מינית.

קופולה היא השנייה לעבד לקולנוע את הספר "The Beguiled" מאת תומאס קאלינן - קדם לה דון סיגל בשנת 1971, בגרסה שנקראה בעברית "הנקמניות" וכיכב בה קלינט איסטווד. אם במקור המרכז היה חרדת הסירוס של הגיבור המוקף נשים מאוהבות, קופולה בחרה להחזיר בגרסתה את נקודת המבט אל הנשים, שנהנות מנוכחותו של הגבר אך גם מודעות לסכנה שהוא מביא עמו. על הדרך היא העלימה מהסיפור דמות של משרתת שחורה ובכך מחקה מהסיפור את הדיון בעבדות ובסוגיות גזע בכלל - בחירה שהופכת את הסיפור למעט אוניברסלי יותר ובעיקר משאירה יותר מקום לבניית האווירה. 

מתוך הפיתוי (צילום:  יחסי ציבור )
מצוינת. קידמן|צילום: יחסי ציבור

"הפיתוי" הוא סרט אוורירי למדי שמעדיף החלפות מבטים על הבהרת כוונות והצגת טקסים ומנהגים על קידום מתמיד של העלילה. נעים מאוד להעביר זמן במחיצת הדמויות הללו - פארל הוא לא קלינט איסטווד אבל מצליח להציג היטב את הצדדים המקסימים וכן המסוכנים של דמותו, ניקול קידמן נותנת כאן את אחד מתפקידיה הטובים בעשור האחרון ושאר השחקניות מוצלחות גם כן. הצילום יפייפה והעיצוב, כמצופה מקופולה, רך ומהפנט. עם זאת, משהו בצורת בימוי המזוהה עם הבמאית מקשה גם הפעם לעורר רגש ולצלול אל העולם הפנימי של הדמויות.

זו לא חייבת להיות בעיה. מי שנהנים מהאנדרסטייטמנט והעידון שהבמאית מקפידה עליהם כל כך כנראה יעזבו את אולם הקולנוע שבעי רצון ויוכלו לנתח את העלילה הדלה אך מעניינת כל הדרך הביתה. באופן חריג, אומר שהסרט היה מרוויח מתוספת של כמה סצנות ומההעמקה של המתרחש במערכה האחרונה, שהייתה מהירה מדי ואפילו פזיזה. כשהמערכה האחרונה בסרט היא גם האלימה ביותר, המהירות הזו מעוררת תחושת אי נוחות מסוימת, שמרחיקה אותנו עוד יותר מהדמויות על המסך. 

מתוך הפיתוי (צילום:  יחסי ציבור )
פעם שלישית גלידה. דאנסט|צילום: יחסי ציבור

למרות זאת ולמרות שזה איננו סרט מסעיר או בלתי נשכח, מצאתי אותו נעים ומספק במהלך הצפייה עצמה. זה בהחלט לא סרט לכל אחד או אחת - אין בו גיבור או גיבורה מובהקים להישען עליהם כמקור הזדהות, הדמויות אינן מפותחות לעומק, העלילה, כאמור, לוקחת את הזמן ומסתיימת קטן ומהר מדי. אם אחד או יותר מהנ"ל הם מסוג הדברים שמעניינים אתכם בקולנוע, סביר שתתאכזבו ממנו.

mako תרבות בפייסבוק