גירוש שדים הוא תת-ז'אנר אהוב במיוחד בגזרת האימה ובערך כל סרט שמכיל בתוכו את המילה "דיבוק" מבטיח כמעט במאת האחוזים הכנסות רבות. ייתכן שזאת הסיבה שיוצרים רבים מנסים את מזלם בז'אנר, אולי במחשבה מוטעית שלא קשה להפחיד אנשים עם שדים שטניים, דם ואפקטים - אך בפועל הדברים עובדים אחרת. לא קל לעשות סרט גירוש שדים מפחיד, שדורש מהצופים להאמין, ולו ל-90 דקות בלבד, במשהו על-טבעי.
מכל סרטי גירוש השדים שנעשו, מעט מאוד הצליחו להיות אפקטיביים ועוד פחות מהם הצליחו להשאיר חותם (כלומר צלקת נפשית לצופים) לאורך זמן. "הדיבוק של האנה גרייס", שיצא ביום חמישי האחרון, מצליח להיות אפקטיבי במהלך 85 הדקות שלו, אך לא לשנייה מעבר. הוא מותח וככל הנראה יבדר כל מי שמחפש להעביר שעה וחצי בפחד, אך סביר להניח שהוא יישכח מזיכרונכם באותה מהירות שבה הוא הסתיים.
אחד הדברים החשובים שצריך לדעת לפני הצפייה בסרט זה שלא באמת מדובר בסרט גירוש שדים. יש בו גירוש שדים, אך הוא ממש לא מרכז הסרט, אלא יותר סיפור הרקע והבסיס להתרחשויות המרכזיות. במרכז העלילה עומדת מייגן (שיי מיטשל, "שקרניות קטנות"), שוטרת לשעבר ואלכוהוליסטית בגמילה שמנסה לשקם את חייה. היא מתקבלת לעבודה כעוזרת במשמרות לילה בחדר מתים בבית חולים ונחושה בדעתה להוכיח שהיא מסוגלת לקחת אחריות. לרוע מזלה, במהלך המשמרת היא מקבלת גופה של נערה שמתה במהלך גירוש שדים לא מוצלח שנעשה כמה חודשים לפני כן - ודברים מוזרים מתחילים לקרות סביב גופתה.
אם יצא לכם לצפות בסרט האימה המצוין "הנתיחה של ג'יין דו" (עליו גם המלצנו בעבר), ייתכן שזה ישמע לכם קצת מוכר. ההשוואה בלתי נמנעת; בשני הסרטים מגיעה גופה מסתורית לחדר מתים (בשניהם במהלך משמרת לילה כמובן), שלאט לאט דברים קריפיים מתחילים להתרחש בסביבתה. אך בשונה מ"ג'יין דו", שמצליח להיות בלתי צפוי, "האנה גרייס" לא מחדש דבר וככל הנראה שלא ייזכר בשנים הבאות. עם זאת, מדובר בסרט אימה מהנה, במיוחד למי שמחפש פשוט סרט אימה נחמד וטוב להעביר שעה וחצי.
אין ספק שהבמאי דידריק ואן רוז'ן מבין לא מעט בהפחדות, אבל הוא לא מחדש דבר בתחום הזה. הוא טוב במה שהוא עושה, הסרט מצליח להיות מותח, מלחיץ ולעתים מפחיד, אך הוא עושה זאת על ידי שימוש בטריקים ידועים, רובם מבוססים על הבהלות רגעיות (Jump Scares), מתח עקיף (כשהצופה רואה ויודע יותר מהדמויות על המסך) וסאונד. במילים אחרות, אם חיפשתם משהו יוצא דופן בז'אנר האימה, זה לא המקרה כאן. דווקא הסצנות החלשות יותר הן אלה שבהן האנה גרייס אחוזת הדיבוק מצליחה בכוח מחשבתה לרצוח בדם קר את קורבנותיה על ידי ריסוק עצמותיהם. הן מצולמות באופן תזזיתי כל כך בלתי נסבל, שייתכן שרבים מכם ימצאו את עצמם מפנים את מבטם הצידה מהמסך - ולא בגלל אפקט הפחד. הרגעים המלחיצים ביותר בסרט, הם כאמור אלה שבנויים בעיקר על מתח.
שיי מיטשל עושה עבודה לא רעה בכלל בתור מייגן חסרת המזל. היא לא רק נאלצת להתמודד עם גופה אחוזת דיבוק, אלא גם עם ההתמכרות שלה לאלכוהול ולתרופות - וכל זה בזמן שהיא סובלת מפוסט טראומה, לאחר אירוע מצער במיוחד שקרה לה בתקופתה כשוטרת. את כל זה מיטשל מצליחה להעביר באופן אמין למדי ובגדול עושה עבודה טובה כדמות ראשית שמובילה את הסרט.
דבר נוסף שתורם לאפקטיביות של הסרט הוא האיפור. גופתה המבותרת ואחוזת הדיבוק של האנה גרייס עשויה בצורה מאוד מציאותית וכזו שמצדיקה את כל השוטים והקלוז-אפים שמוקדשים להצגתה בכל תפארתה המבחילה. בהתחשב בכך שסרטים רבים נוטים לזלזל בגזרת האיפור ובכך פוגעים באמינות הסרט, זו מעלה שחשוב לציין אותה, גם כאזהרה לאנשים שגופות מבותרות הן לא כוס התה שלהם. גם עיצוב הלוקיישן מעניין, אם כי לא אמין במיוחד. כל הסרט מתרחש בחדר מתים, אך המראה שלו שונה ממה שאנחנו רגילים לראות בקולנוע. כאן לא תראו חדר מתים בצבעי לבן וירוק-קיא שנראה כמו חדר ניתוח. חדר המתים היכן שמייגן עובדת נראה כמו בונקר תת קרקעי, גוש בטון אפור שהופך את חדר המתים לאף יותר דכאוני ממה שהוא כבר. זה אמנם פחות מציאותי, כי בכל זאת, אנחנו נמצאים בבית חולים וחדר מתים במקום בלי חלונות נשמע כמו מתכון לאסון, אך זה בהחלט עושה את העבודה בהוספת אקסטרה אפרוריות לסצנות.
בשורה התחתונה, "הדיבוק של האנה גרייס", אמנם לא מחדש דבר בז'אנר האימה ובעיקר מסתמך על טריקים ידועים, אך הוא משתמש בהם ביעילות כזו שבהחלט תספק הנאה לכל מי שמחפש לשרוף קצת זמן עם סרט אימה טוב. אך חוסר החדשנות והתחכום יגרום לו להישכח מזיכרונכם מהר מאוד. במילים אחרות, אתם תיהנו, אבל עד שתגיעו הביתה תשכחו ממנו וכנראה שגם תשנו טוב בלילה.
דירוג: 3 כוכבים