את אסי דיין ז"ל הכרתי מקרוב לזמן קצר, אבל אינטנסיבי. הזדמן לי לבלות איתו ועם בנו ליאור דיין שבוע ימים בסדנת בריאות במלון בגליל, במסגרת צילומי הסדרה "פעם בחיים". עברנו, כקבוצה בת 8 אנשים, שורה ארוכה של סדנאות גופניות ורוחניות, שנועדו לשפר את חיינו. מסדנת מיצים וסדנת חוקנים, דרך פסיכו-דרמה וחזרה לרחם, ועד סדנת חזרה לטבע ואימוני כושר, כולל שלל שיטות ניו אייג'יות וטיפוליות להתחבר לעצמנו, לגלות את עצמינו מחדש, לחזור לילד שהיינו ועוד.
הליהוק היה מושלם - אסי וליאור דיין היו ההפך הגמור מכל זה. הם הגיעו לסדנה באמצע תקופת ההוללות הפרועה המשותפת שלהם, שכללה מגורים בדירה בתל אביב, התמכרות לכדורי ריטלין, ובריחה מכל רמז לאורח חיים מסודר ובריא. אבל הם היו מאושרים יחד, הקשר ביניהם היה מעולה, ולתוכנית הם הגיעו רק בשביל דבר אחד - הצ'ק שחיכה להם בסופה. אסי היה סופר-ציני בנוגע לכל הסדנאות, אבל שיתף פעולה ועשה הכל, כולל הכל, מריצות בוקר וכושר ועד לחוקנים והתערטלות, גם כי זה מה שהיה כתוב לו בחוזה, וצוות ההפקה והבמאי ישבו לו על הראש, וגם כי הוא נהנה להשתעשע יחד עם ליאור, כששניהם מגחכים על כל העניין הבריאותי הזה. אבל בעיקר, כי הוא היה זקוק לתשומת הלב של המצלמות, שתמלא שוב ושוב את האגו של מי שהיה כוכב קולנוע ושחקן אדיר, ואוהב יותר מכל שמסתכלים עליו, מדברים עליו, מצלמים אותו, עוסקים בו. אל תתבלבלו – בכל פעם שהוא אמר "עזבו אותי, אני זקן ושמן ומה אכפת לכם ממני בכלל, לכו תצלמו דוגמניות" – הוא אמר למעשה "אני אסי דיין הגדול, צלמו אותי, אני רוצה להיחשף עד לשד עצמותיי".
נחשף עד לשד עצמותיו, תרתי משמע
ועד לשד עצמותיו הוא נחשף שם מול עינינו. אסי, כמו אסי, היה הכוכב ומרכז העניינים של אותו השבוע (גם כי ככה אמר התסריט של התוכנית), והלך עם זה עד הסוף. כשהלבישו אותנו בכותנות בסגנון בית חולים, הוא התפשט עד התחתונים, והראה לכולם את הצלקת הענקית שהיתה לו לכל אורך הגב, מניתוח בעמוד השדרה שעבר. הוא גם שלף תמונות סטילס שבהן נראה הגב שלו פתוח לכל אורכו וטען ששכב ככה עשרות שעות עד שתפרו אותו. הוא לא התבייש להסניף ריטלין יחד עם ליאור מול עינינו המשתאות. כמויות אדירות של ריטלין. ליאור היה מוציא את הכדורים מהחפיסה, חותך אותם בעזרת סכין גילוח, מסדר יפה בשורות עם כרטיס אשראי, ושניהם היו מסניפים יחד, שורות שורות של הסם החוקי הזה.
אסי גם לא התבייש לחשוף מול כולם את ההפרעה הנפשית שלו - הפרעת אישיות גבולית (BPD, Borderline personality disorder). הוא היה אדם סקרן, אוטודידקט וחכם בצורה בלתי רגילה, וציטט לנו מחקרים ומאמרים שנעשו על המחלה ושאותם קרא בעצמו, כדי להבין ממה הוא סובל. ושיתף אותנו במה בדיוק אמר לו הרופא הזה, ומה אמר הרופא ההוא, ועל איזה טיפולים המליצו לו. "ההפרעה שלי היא הכי מעניינת, כי היא מאפשרת לי לתפקד כרגיל, ולכתוב, ולעבוד, ולשחק בסרטים, אני פשוט לא יכול לסבול את רוב האנשים רוב הזמן. אני שונא אנשים טיפשים, שונא פוליטיקאים מושחתים ותאבי בצע, והכי הרבה אני שונא את ביבי, כי הוא מסמל את כל מה שרע בפוליטיקה הישראלית, שונא את הצבא וכל הגנרלים, גם את אבא שלי שנאתי המון שנים. איכסה. איש דוחה ומגעיל", אמר.
פחד שישכחו מי הוא ומה עשה
אומרים על אסי דיין שהיה אנטיפת, "פה גדול" ותאב חשיפה. אולי ההפרעה שבה לקה מסבירה חלק מאותן תכונות. הוא גם אהב להקיף את עצמו בחומות - חומה של גמגום פיזי כדי שיהיה קשה להבין מה הוא אומר, חומה של ציניות, חומה של נפנוף בכל הישגיו המקצועיים, כדי שלא ישכחו מי הוא, כדי שיעריכו אותו, כדי שיעריצו ויאהבו. הוא היה שולף תוך שנייה נתונים, כדי להוכיח את גדולתו: "מיליון איש ראו את גבעת חלפון, הקומדיה הכי קלאסית שעשו בארץ", "'אגפא' זכה בשמונה או עשרה אוסקרים פה בארץ, אני כבר לא זוכר כמה", ו"אני שיחקתי עם ג'ק ניקולסון ואנג'ליקה יוסטון וזכיתי בגלובוס הזהב" היו רק חלק ממשפטי הפתיחה שלו. כי אסי דיין ז"ל, הבמאי הכי מוכשר שהיה בארץ לצד אורי זוהר יבדל"א, פחד שיישכח.
ואפשר היה בקלות גם להתחבב עליו וליצור איתו קשר אישי חם. תוך שעות ספורות כבר הכרנו והתחברנו. זה לא היה קשה. למרות שבהתחלה אסי היה ציני ו"ירד" על כולם, היה צריך להקדיש לו מעט תשומת לב, הרבה יכולת הקשבה ובעיקר לנהל איתו שיחה אינטליגנטית, כדי שהוא יתחיל להעריך אותך ושריון הציניות שלו יתחיל להתפוגג. וכשההגנות הוסרו - התגלה אדם חביב, חייכן, עם חוש הומור אדיר, שאוהב מאוד לספר על עצמו ועל מה שעשה. היו לו עשרות סיפורים, מעשרות שנות חיים וקריירה, ומהאופן שבו הוא סיפר אותם הבנת שבהתחלה הוא מנסה לתת "סינקים", כאילו שהוא מתראיין עכשיו לטלוויזיה או לעיתון. רק כשהעמקת איתו הוא חשף את הסיפור המלא שמאחורי ה"סאונד בייט" שבייצורו התמחה.
אבל יותר מהכל אסי דיין רצה שיקשיבו לו. הוא כל הזמן חיפש קהל. היה צמא כל הזמן שיקשיבו למה שיש לו להגיד, בכל הנושאים - אבא שלו שזלזל בו ובאמנות שלו, המשפחה שלו - מהסבא שמואל, דרך החתונה הכפולה שלו ושל אחותו יעל, ועד אביב גפן, גיאוגרפיה, כימיה, היסטוריה, המלחמות, הצנחנים, הצבא, פוליטיקה, מדיניות, יחסי חוץ, יחסים בין מזרחים לאשכנזים, בין דתיים לחילונים, טלוויזיה, קולנוע, ספרות, מחקרים רפואיים, השפעות של חומרים כימיים על מוח האדם. האיש היה עולם שלם של ידע, השכלה עצמית, תובנות, דעות, הגויות ופלפולים. הוא קרא המון ולמרבה הפלא גם זכר הרבה, אם כי לא באופן מסודר. הוא גם אהב לקפוץ מנושא לנושא, ותירץ זאת בהפרעת האישיות שלו.
"אני אמות בגיל 65, שנה לפני אבא שלי"
מעבר לכך שאסי אהב מאוד את עצמו ואת פועלו (ובצדק), וניהל מערכת יחסים מורכבת עם האגו שלו, כמו שכל יוצר גדול עושה, הוא גם ידע לחבב אחרים. הוא אהב את העובדה שלשנינו יש את אותו שם פרטי, העריך מאוד ידע כללי וספציפי בשלל תחומים, וחיפש כל הזמן עם מי לדבר, לשוחח, להתעמת, להתווכח. הוא תמיד היה בטוח שהוא צודק, אבל העריך מאוד אם היית שוטח בפניו טענה שלא חשב עליה, מאיר בזווית חדשה משהו שהוא היה בטוח שהוא נכון.
אבל בסופו של דבר הוא היה מתכנס לתוך עצמו, לבסיס שממנו יצא, לאישיות הגבולית, לריטלין ולליאור ולהרגלים הישנים. למרות שבילינו נהדר יחד, היה ברור שהקשר בינינו הוא לשבוע אחד, לזמן הצילומים, שלא נמשיך לדבר או להיפגש אחר כך, שבגיל 62 אסי לא מחפש חברים חדשים, אלא רק קהל חדש. "אבא שלי מת בגיל 66 ואני אמות שנה לפניו, בגיל 65", אמר לנו שוב ושוב. כשהיסינו אותו בזעזוע קל אמר: "תראו אותי, תראו איך אני חי, אני לא מאמין שאגיע ליותר מ-65".
אז אסי יקר, הגעת לקצת יותר, ל-68 וחצי. גם זה משהו. התגברת על לא מעט מחסומים ומכשולים, מאביך שלא היה שם אף פעם באמת, דרך ההתמודדות עם ההצלחה ועד הפרעת האישיות. עשית כל כך הרבה דברים טובים בחייך. הבאת צחוק ואושר ושמחה ותובנות והתרגשות לכל כך הרבה אנשים. יצרת יצירות נהדרות שהטביעו חותם עמוק בתרבות הישראלית. היית אחד היוצרים הגדולים בישראל ואחד האנשים המקסימים שהיתה לי הזכות לפגוש מקרוב בימי חיי. יהיה זכרך ברוך, אסי דיין.