אחמד הצעיר (Young Ahmed)
צרפתית וערבית, 85 דקות
האחים דארדן הם יקירי הקולנוע האירופאי ופסטיבל קאן בפרט. כמעט כל סרט שלהם זוכה בפרס בפסטיבל היוקרתי, וגם "אחמד הצעיר" לא נשאר מקופח, ויצא מקאן עם פרס על הבימוי. האחים דארדן הם נושאי הדגל של הקולנוע הריאליסטי הסגפני, סרטיהם לרוב מתמקדים בדמות ממעמד חברתי מוחלש שעוברת סיפור מוסר קטן אך דרמטי. העלילות עצמן נוטות להגזמה (סרט אחד התמקד במכירת תינוק), אבל דרך הסיפור הסגפנית מעדנת את היצירה ומוסיפה לה כנות וענווה. אין הסברים, לא עלילתיים ולא פסיכולוגיים, אנחנו עוקבים אחרי הדמויות שפועלות בלי שום תיווך של פעילותן וכך חצי מהזמן הצופה מנסה להבין מה קורה, ובחצי השני מנסה לדמיין מה הדמויות מרגישות. השילוב המיוחד של איפוק וסנסציוניות הפך את סרטיהם הטובים ליצירות מופת של ממש. אבל אם בהתעסקות עם אירופאים לבנים מהמעמד הנמוך יצאו להם סרטים צנועים, מאופקים ומרגשים, הצלילה שלהם לעולם המהגרים המסלמים מרגישה כמו צעידה של פיל בשדה מוקשים.
הסיפור הפשוט והסנסציוני של "אחמד הצעיר" מתמקד בנער צרפתי בשם אחמד (אמו לבנה ואביו ערבי) שנסחף אחרי אימאם מקומי וקנאי ומחליט לדקור את מורתו "הכופרת". מכיוון שאנחנו לא מקבלים גישה ללבו של הגיבור הצעיר, תהליך הרדיקליזציה שלו נשאר קלישאתי על גבול הגזעני. הנער מתפלל, רואה סרטונים ביוטיוב, מנסה לדקור, נעצר והממסד הלבן מנסה לשקם אותו. הוא מתפלל, מנסה לדקור שוב, משתקם קצת, מתפלל ובלי שום סיבה נראית לעין מנסה שוב לדקור. זה לא תיאור סגפני של תהליך הקצנה מציאותי, אין פה תיעוד מציאות אלא מציאות שהם יצרו, ולמרות מס שפתיים פה ושם, במציאות הזאת האיסלאם הוא איום סתום ובלתי עציר על אירופה. ההשלמה בסיום מעודדת את האירופאים לחבק את אחיהם המוסלמים, אבל כל החסד הנוצרי בסוף לא יצליח למחות את התחושה הלא נעימה שליוותה את הדרך. האחים דארדן צללו לתוך עולם שהם לא מכירים כדי לתאר תהליך שהם לא מבינים, והתוצאה מעידה יותר על החרדות ושנאת הזרים של האירופאים ה"ליברלים" מאשר על החוויה המורכבת של הצעירים המוסלמים באירופה.
סיפורו של רחוב ביל (If Beale Street Could Talk)
אנגלית, 119 דקות
תוצר לוואי מפתיע ומשמח של מהפכת הייצוג בהוליווד הוא חזרתם של ז'אנרים קלאסיים שנזנחו מזמן בצד הדרך. אחרי הקומדיה הרומנטית, גם המלודרמה הקלאסית זכתה לעדנה מחודשת וקיבלה מקום של כבוד בעולם סרטי האיכות, בתנאי כמובן שהיא מתמקדת בייצוג של אוכלוסייה מוחלשת. "סיפורו של רחוב ביל" הוא בדיוק דוגמה כזאת: סרט פשוט ויעיל שבנוי (כמו מלודרמות רבות) במבנה של סיפור איוב - רצף הולך ומתגבר של אסונות שנופלים על הגיבורים, כשבמקום סוף טוב הם לומדים בצער לקבל ולחיות עם המכות. הסרט מספר על זוג אוהבים צעירים בהארלם של שנות השבעים. האשה נכנסת להריון לפני שהתחתנו ובדיוק כשבן זוגה נכלא בעקבות האשמת שווא באונס. הסרט משלב את הניסיון שלה ושל משפחתה להביא לזיכויו של אבי בנה - סיפור שכולל בעיקר התעמרות של הרשויות הגזעניות בצעירים השחורים - עם סיפור אהבתם של שני הצעירים, שהיו חברי נפש מילדות.
"סיפורו של רחוב ביל", סרטו החדש של בארי ג'נקינס, שזכה באוסקר על "אור ירח", הוא סרט שלא מתבייש ללחוץ על כל הכפתורים האפשריים בישירות שגובלת בבוטות. סיפור האהבה מלאכי וקיטשי, המשחק מלא רגש עד מוגזם, הנבלים הלבנים רשעים כהלכה והדמעות נסחטות עד תום. אבל למרות מה שניתן להבין מהכתוב, הבוטות היא לא הבעיה של הסרט אלא מקור כוחו, בדיוק כמו המלודרמות הטובות מפעם, זה סרט ישיר והגון שמצליח לרגש בלי להיגרר לנצלנות, שמתמקד בדמויות ובסיפורן, שואב אותנו פנימה בעדינות וצובט את הלב חזק חזק, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
איב סן־לורן: חגיגה (Celebration)
צרפתית, 74 דקות
סיפורו של מעצב האופנה האגדי איב סאן לורן, שסבל מדיכאונות וקשיים נפשיים כל חייו, ושל בן זוגו ושותפו העסקי פייר ברז'ה, הוא סיפור גדול מהחיים שיותר מראוי לסרט אודותיו. הבעיה היא שהסרט הזה נעשה כבר לפני לא מעט שנים ושמו "איב סאן לורן – אמנות של אהבה". סאן לורן המדוכדך והמעורער צועד בעולם כמו סהרורי, עיניו עצומות מכאב ומתשוקה ליופי ויצירה, כשברז'ה שומר ומרכך כל צעד, עושה הכל כדי להקל על אהובו ושותפו. לקראת סוף שנות התשעים, מצבו הפיזי והנפשי התדרדר עד שפרש מיצירה.
הסרט החדש, "איב סן־לורן: חגיגה" הוא לקט לא ארוך של קטעי וידאו שצולמו סביב הקולקציה האחרונה שעיצב. הסרט מציג לראשונה את המצב הקשה בו סאן לורן היה שרוי לקראת סוף חייו, והתמונות אכן קשות כמובטח. אנחנו פוגשים איש קשיש, רועד ומבולבל, נראה מדוכדך וכמעט מנותק מהמציאות. פרט למציצנות הגריאטרית, הסרט לא מחדש יותר מדי, ורק מי שמכיר את סיפורו של המעצב לעומק עשוי להתעניין בו. אין בסרט הסברים, אפילו לא מינימאליים, הוא נשען על ידע מוקדם די נרחב שהצופה אמור להחזיק, והוא עשוי בצורה מציקה ומתחכמת, עם אפקטים ויזואליים וקוליים לא נעימים. למרות פגמיו, מי שמתמצא בחומר עשוי ליהנות מהגישה הבלתי אמצעית לעולם המוזר של אופנת העילית הפריזאית. הרומנטיים מבינינו יראו בסאן לורן דוגמה לאדם ששקע ונאבד ביצירה, אחרים יראו פגוע נפש זקן וחלש פיזית ומנטאלית, אבל כמו ב"אמנות של אהבה" גם פה דמותו המקסימה של ברז'ה כובשת את הסרט וחושפת את הלב האוהב שתומך, מחזיק ומקדש את כל הגאונות, היומרה והיופי האמיתי.
עוד יבוא היום (The Day Shall Come)
אנגלית, 88 דקות
מטיף שחור והזוי שמאמין בעליונות שחורה, חייזרים וסוסים עם כוחות קסומים, מטפח קהילה פיצפונת במיאמי. חמוש בתיאולוגיה אפוקליפטית, חליפות מטופשות וארבעה וחצי מאמינים, הוא אוסף נערים שחורים אבודים ומנסה להרחיקם מחיי הפשע. במקביל, ליחידת הטרור של ה-FBI מתחילים להיגמר הטרוריסטים האמיתיים, והם מתמקדים בתפירת תיקים לכל מי שמביע רצון עמום לפעילות אנטי אמריקאית. היחידה הנכלולית מתבייתת על חברי הקומונה המוזרה, למרות התנגדותם לרובים והימנעותם מאלימות, והחקירה (או ההפללה) נקלעת לסבך של בירוקרטיה, זליגה של סמכויות בין רשויות ורשלנות מכוונת. כשהאבק מתפזר מגלים שכמעט כל הטרוריסטים בפוטנציה היו סוכנים סמויים, ושבמקום לחשוף איומים, הממסד רק מייצר או מדמיין אותם. "עוד יבוא היום" הוא קומדיה שחורה של טעויות, עם ביקורת פוליטית נאיבית אך חדה ולא מתנצלת. זה סרט מטופש וחכם בו זמנית, לא מצחיק או סוחף במיוחד אבל חמוד ונעים לצפייה. גם אם הוא לא ממצה את כל הפוטנציאל הגלום בו, זה סרט קטן ומתוק שמציב לעצמו משימה פשוטה ועומד בה בכבוד.
החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו (The Invisible Life of Eurídice Gusmão)
פורטוגזית, 139 דקות
בברזיל הקתולית של שנות ה-50 היו לאישה צעירה שתי אפשרויות, כמאמר הקלישאה - להיות "זונה" או "רעיה". "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" בוחן את המלכודת הכפולה דרך סיפורן של שתי אחיות מבית אמיד בריו דה ז'נרו, שנפרדות בגיל צעיר כשחייהן מתפצלים באותה צומת דרכים אכזרית, והן מבלות את המשך חייהן בניסיון להתאחד שוב. אחות אחת נכנסת להריון מחוץ לנישואים ונאלצת להתמודד עם ההשלכות, בעוד אחותה הולכת "בדרך הרצויה" ומתחתנת כדת וכדין, רק כדי למצוא את עצמה לכודה בנישואים שלא מאפשרים לה להגשים את חלומותיה. למרות נקודת הפתיחה הדידקטית, המלודרמה הרגישה מתמודדת עם הנושאים הטעונים בחוכמה, תוך התמקדות בפן האנושי על פני הפוליטי. הסרט מציג אירועים קשים וכואבים אבל לא נכנע לסנסציוניות, מתייחס בהגינות גם לדמויות "הרעות" בסיפור ויוצר תמונה אמינה ונוגעת ללב של חיי הנשים באותה תקופה. זאת יצירה עדינה ונעימה לצפייה שקושרת את הצופה לאט לאט ומספקת בסיום קתרזיס אפקטיבי ועמוק שלא מותיר עין יבשה באולם.
עלובי החיים (Les Misérables)
צרפתית, 104 דקות
עוד מימי הגל החדש, לקולנוע הצרפתי יש נטייה מציקה להבטיח סרטי ז'אנר כיפיים ולספק יצירות מהורהרות ומציקות שמתפקדות כאצבע משולשת לצופה רודף הריגושים. זה החשש שמלווה את הכניסה ל"עלובי החיים", סרט משטרה שמבטיח מהומות ואדרנלין, אבל מתהדר בשם יומרני. כמה משמח לגלות שמדובר בסרט משטרה קלאסי לחלוטין, נווה מדבר מהנה וסוחף בנוף של סרטי פסטיבלים מאתגרים לצפייה. על רקע המתיחות הגזעית בצרפת בשנות ה-90, הסרט מציג סיפור בסיס המוכר מיצירות הוליוודיות כמו "יום אימונים מסוכן" - שוטר חדש מצטרף ליחידה שפועלת באזור קשה, ומגלה את השחיתות והאלימות שמלווים את ההתנגשות בין הרשויות לבין אוכלוסיית השוליים. "עלובי החיים" ריאליסטי ופוליטי יותר מאחיו האמריקאים, אבל משכיל לשמור על יסודות הז'אנר: עימות קוטבי בין השוטר הטוב והשוטר הרע, פסיפס צבעוני ומסקרן של עולם הפשע, אקשן אפקטיבי וסיום אלים ודרמטי. זה לא ממש "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ולא ממש "יום אימונים מסוכן", אבל "עלובי החיים" שואב מספיק מזה ומזה כדי לספק לצופה סרט משטרה יעיל ומשובח.
החיים למעלה (High Life)
אנגלית, 110 דקות
סרטה החדש של הבמאית הצרפתייה קלייר דני מתהדר בכוכבים הוליוודיים (רוברט פטינסון), ובסיפר מסגרת מסקרן – סרט מדע בדיוני על חללית מבודדת שנערכים בה ניסויים מיניים – כדי לרקוח סרט פסטיבלים יומרני, קשה לצפייה ובחלק ניכר מהזמן אפילו מעצבן. "החיים למעלה" מספר על קבוצה של אסירים שנשלחו לקיים חיים ולהעמיד צאצאים בחלל הרחוק. על המשימה מפקחת מדענית מעורערת בנפשה (ג'ולייט בינוש) שמתעמרת בשפני הניסוי עד שכל הסיפור קורס כצפוי. למרות שהסרט באנגלית, הוא כולל את כל מה שלמדנו להכיר מקולנוע צרפתי בעייתי. הנשים הן חיות מין מוטרפות והרסניות, הגברים יכולים פתאום להתחיל לאנוס "כי ככה" והיומרה הפילוסופית חותרת תחת העלילה ופוגעת בה. זה סרט על מין שכולל יותר עיסוק בזרע מאשר עירום ומחליף את עבודת הסיפור ברצף טוויסטים לא מנומקים. ועכשיו כשהזהרנו והנמכנו ציפיות, אפשר להמליץ בלב שלם על היצירה המוזרה הזאת. למרות פגמיו זה סרט מסקרן ששואב אותך לתוך מיקרוקוסמוס הזוי ומוציא אותך עם חוויה שלא תישכח במהרה. הצפייה לא קלה או נעימה, אבל אם באים עם מספיק סבלנות, ההשקעה בהחלט משתלמת.
אומת הילד היחיד (One Child Nation)
אנגלית, מנדרינית, 85 דקות
הסיפור על מדיניות הילד האחד שהונהגה בסין משנות ה-70 הוא אחד המטרידים והמרתקים שלא סופרו מספיק לאורך השנים. מה שהופך את הסיפור למורכב עוד יותר, זאת העובדה שבניגוד לזוועות אחרות בעולם המודרני, בסין ובעולם ישנם עדיין ויכוחים האם הגבלת הילודה היתה הכרחית והצילה חיים, אבל מה שבטוח זה שבשלביה הקיצוניים, אכיפת המדיניות הביאה להרס משפחות וגרמה למותם של מספר בלתי נתפס של תינוקות בני יומם. "אומת הילד היחיד" שווה צפייה גם אם רק בשביל ההצצה הנדירה לפרויקט הבלתי נתפס וכמעט לא אנושי הזה, למרות שהסרט רחוק מלספק את סקרנותו של הצופה.
במקום לסקור את הנושא באובייקטיביות, יוצרת הסרט, שנולדה וגדלה בסין, בחרה לספר את הסיפור דרך נקודת מבטה וסיפורה האישי, זה כוחו של הסרט וזאת גם חולשתו. מצד אחד, אנחנו נשארים בסיום עם יותר מדי סימני שאלה ורצון להמשיך לחקור. מצד שני, הבחירה הזאת מקרבת אלינו את הסיפור ומטפלת בו בצורה אמפתית ואנושית יותר. לשמוע סיפורים על תינוקות נטושים בצידי הדרך זה דבר אחד, אבל לפגוש את הסבתא שהכינה סלסלה כדי לזרוק את הוולד אם חס וחלילה ייצא בת זה סיפור אחר לחלוטין. המפגש עם המשפחה מראה איך הבלתי נתפס יכול להפוך לשגרה יומיומית, והעימות בין היוצרת בעלת הערכים המערביים לבין בני משפחתה הסיניים שעדיין מאמינים בצדקת המהלך הופך את היצירה (אולי בניגוד לכוונת היוצרת) לאמביוולנטית וחכמה, כזאת שלצד הזעזוע מותירה אותך עם מעט מסקנות והרבה נקודות למחשבה.
ג'סיקה לנצח (Jessica Forever)
צרפתית, 97 דקות
בעתיד קרוב ודליל באוכלוסייה, פרברי צרפת מלאים ביתומים פורעי חוק שנרדפים ומומתים על ידי משטר מדכא ושליחיו הרובוטים. אישה מסתורית משקמת את הנערים ואוספת אותם למעין מליציה משפחתית חמה וחמושה, עד שמגיע העימות הבלתי נמנע עם כוחות המשטר. אל תצפו לסרט אקשן עתידני, מדובר ביצירה איטית ומהורהרת, נטולת עלילה כמעט לחלוטין, עם סצנות כל כך סטטיות שנראה לפעמים שההקרנה נתקעה. במקום סרט אקשן סוחף, אנחנו מקבלים אגדה מוזרה ונאיבית על פיטר פן-ית עתידנית וחבורת הילדים האבודים, עם צילומים יפהפיים ורוח אופטימית ומלאת חמלה. זה סרט שפועל על הרגש ולא על הראש, וגם אם משעמם לפרקים, הוא מעביר את הצופה חוויה רכה, מתוקה ועגמומית, כמו שנת צהרים בגן ילדים בסוף העולם.
תשאלו את ד"ר רות (Ask Dr. Ruth)
אנגלית, 100 דקות
אנחנו מכירים את ד"ר רות וסטהיימר כאייקון משעשע בתרבות האמריקאית, הסבתא היהודייה הקטנה שהפכה ליועצת הסקס המפורסמת בעולם. אבל מעבר לבדיחות, ד"ר רות הייתה מהפכנית אמיתית, הראשונה שהעלתה לקדמת הבמה נושאים כמו אימפוטנציה, אורגזמה נשית ואפילו איידס. אולי בזכות לוק הסבתא, בגלל המבטא הגרמני-יהודי או בגלל הרוח הפתוחה והנעימה שהיא מביאה, אבל אף אחת לפניה ואחריה לא הצליחה להפוך את הרווחה המינית לנושא כה מקובל בשיח הציבורי.
מי שהתנגדה תמיד למושג "נורמלי", גרמה לכל הדברים שהאמריקאים התביישו לדבר עליהם להיתפס כנורמליים לחלוטין ולמרות שלא הגדירה את עצמה פמיניסטית, היא היתה אחד הקולות המשפיעים לקידום חופש הבחירה בהפלות, כמו גם לקבלת הקהילה הגאה. תשאלו את ד"ר רות חוזר לספר את סיפור חייה המדהים, ילדה שנמלטה מהשואה ואיבדה את הוריה, עברה לישראל ונפצעה בשירות ההגנה, עלתה לארה"ב, התגרשה פעמיים, תפקדה כאם יחידה בתקופה שבה זה לא היה מקובל והמשיכה ללימודים אקדמיים ולהתמחות בחקר המין בגיל מאוחר. לצד הביוגרפיה אנחנו גם מקבלים תזכורת להשפעתה המשמעותית על התרבות האמריקאית, ופוגשים אותה היום בגיל 90, עדיין עסוקה ונמרצת כתמיד. זה סרט תיעודי סטנדרטי לחלוטין, לא עשייה דוקומנטרית מופתית, וחלקים ממנו מתקשים לשמור על עניין. מי שמצדיקה את הצפייה היא כמובן ד"ר רות בעצמה, אשה חמה ומקסימה, כובשת לב ומעוררת השראה. למרות מגרעותיו, שווה לראות את הסרט רק בשביל להכיר את הדמות החד פעמית והאשה המופלאה הזאת.