רובין וויליאמס, אחד השחקנים המוכשרים, המצחיקים והמרגשים שידעה תעשיית התרבות העולמית, שם הלילה (שלישי) קץ לחייו בביתו שבקליפורניה. נסיבות מותו הטראגיות כל כך והעובדה שבשנים האחרונות לא הצליח לשחזר את הצלחות העבר, לא מצליחים להעיב על קריירה מרשימה ומלאה ברגעים שיישארו איתנו עוד שנים רבות.
הילד הביישן משיקגו נולד ב-1951 וגדל בחסות אמו סבתו, אותן הגדיר כמודלים לחיקוי. רק לקראת גיל 20 החליט לעזוב את הבית לראשונה ולנסות להתקבל לג'וליארד, בית הספר היוקרתי למשחק בניו יורק. וויליאמס היה אחד מ-20 מועמדים בלבד שהתקבלו לבית הספר באותו מחזור ואת לימודיו סיים בלי קושי כעבור שלוש שנים, כשניכר שהחשיפה לעולם הבידור הצליחה לשחרר משהו שהיה עצור בו כל השנים.
בשלהי שנות ה-70 כבר נודע כאחד מהסטנדאפיסטים הפרועים והמצחיקים ביותר בארה"ב. כושר האלתור והיכולת להיכנס ולצאת במהירות מדמות אחת לאחרת, הפכו אותו במהרה לכוכב מבוקש בתכניות הטלוויזיה. המופע "מורק ומינדי", בו גילם חייזר, הפך אותו לדמות מוכרת ואהובה בכל בית ברחבי המדינה.
הניסיון לעשות מעבר למסך הגדול לא היה פשוט עבור וויליאמס. סרטו הראשון "פופאי" ב-1980 נחשב לכישלון מסחרי, בעיקר בגלל שבמהלך הצילומים החליט האולפן להפסיק את הזרמת הכסף וגרם לנטישת חלק ניכר מאנשי ההפקה, כולל אנשי האפקטים המיוחדים. "זאת הייתה חוויה מדהימה, סרט מטורף", סיפר וויליאמס בראיון ב-2011, "בשבועות האחרונים די צילמנו סרט בשחור-לבן ואת סצנת הסיום אלתרנו לחלוטין. זה היה משוגע, אבל זכיתי לעבוד עם רוברט אלטמן ולעולם לא אשכח את זה".
הניסיונות הבאים של ווליאמס היו כבר מוצלחים הרבה יותר. "העולם על פי גארפ" ב-1982 לא הותיר ספק באשר לכישורי המשחק הפנומנאליים של וויליאמס, שהוכיח שהוא הרבה יותר מהאיש שעושה קולות מצחיקים ומדבר מהר. ב-1984 זכה למועמדות המשחק הראשונה שלו בגלובוס הזהב על גילום דמותו של מוזיקאי רוסי שמחליט לערוק לארה"ב דווקא בתוך סניף של בלומינגדיילס. "מוסקבה על ההדסון" היה למעשה ביסוס לכך שוויליאמס נמצא בדרכו הנכונה להפוך לכוכב גדול.
הזכייה הראשונה בגלובוס הזהב והמועמדות הראשונה לאוסקר הגיעו ב-1987. ארה"ב כבר ידעה לא מעט סרטי וייטנאם עד אותה שנה, אבל מעטים מאד הצליחו להיחקק בזיכרון הקולקטיבי כמו "בוקר טוב וייטנאם". וויליאמס נכנס לנעליו של אדריאן קרונאוור, שדרן רדיו חסר מעצורים שמגויס כדי לשדר לחיילים המוצבים בוייטנאם. ההופעה המבריקה של וויליאמס הציגה רפרטואר שלם של יכולות קומיות, דרמטיות ויכולת אלתור.
מכאן זה כבר הלך הרבה יותר בקלות. ב"ללכת שבי אחריך" (1989) נכנס לנעליו של המורה הבלתי שגרתי שכל תלמיד לוקח איתו לחייו הבוגרים, וב"פישר קינג" הציג את הטרגדיה של בעל אוהב שמתמודד עם מות אשתו. על התפקיד האחרון זכה במועמדות השנייה לפרס האוסקר, כשגם הפעם נותר רק עם המחמאות וללא הפסלון.
הזכייה הראויה לחלוטין הגיעה ב-1997 בסרט קטן אותו כתבו צמד חברים בשם בן אפלק ומאט דיימון. "סיפורו של וויל האנטינג" החזיר את וויליאמס לתפקיד דמות המנטור הלא שגרתי, הפעם כפסיכולוג שמנסה לפצח את נפשו המורכבת של צעיר גאון ומתוסבך. על אף שגם דיימון ומיני דרייבר, ששיחקו לצידו, וויליאמס היה היחיד שלקח הביתה את האוסקר.
בין לבין הספיק לרשום את שמו על אינספור קומדיות וסרטי אנימציה לילדים. בין הבולטים שבהם: הוק (1991), בו גילם את פיטר פן, אלאדין (1992), גברת דאוטפייר (1993) וג'ומנג'י (1995). ב-1996 אפילו קפץ להופעת אורח ב"חברים". מאז תחילת שנות ה-2000 חלה דעיכה מסוימת בקריירה של וויליאמס, שהסתפק בעיקר בקומדיות נשכחות. עם זאת היה ונותר גם בשנים אלה אחד השחקנים המצחיקים ביותר בהוליווד.
אחרי מותו נודע כי היה מיועד לככב בסרט המשך ל"גברת דאוטפייר", שהפקתו כבר החלה להתגלגל. סרטיו האחרונים בהחלט, אותם הספיק לצלם לפני מותו, הם: "Merry Friggin' Christmas", קומדיה על משפחה שמבלה את חג המולד בחברת קרובים מפוקפקים; "לילה במוזיאון 3", בו חזר לשתף פעולה עם בן סטילר ו-"Absolutely Anything", בו דובב את כלבו של מורה שמגלה שהוא ניחן בכוחות על טבעיים.
רובין וויליאמס הותיר אחריו עשרות רגעים מצחיקים, מרגשים ועל זמניים, דמויות בלתי נשכחות ויכולת נדירה לשלב בין דרמה לקומדיה. רק כשאייקונים ענקיים כאלה עוזבים אותנו פתאום ניתן לתפוס כמה עצומה הייתה תרומתם לעושר התרבותי של כולנו.
ב-yes יקיימו השבוע מחווה מיוחדת לוויליאמס עם הסרטים והסדרות בכיכובו.