אהבה זה כואב: הדמויות הטלוויזיונית שגרמו לנו להתאהב

דריל דיקסון - "המתים המהלכים"

דריל. אנחה. הדמות שהייתה נכנסת גם לרשימת ה"היל בילי'ז שאנחנו אוהבים" (יחד עם האני בו בו), ל"גברים שנראים כמו לסביות ועדיין סקסיים" (יחד עם עופר שכטר) ול"לא נזהה אותם אם יתרחצו" (יחד עם מוש בן ארי וכתבינו בדרום). הדמות של דריל דיקסון (מגולם על ידי מייקל נורמן) נבנתה באיטיות מייסרת, מרדנק נבער ושתקן שהסתפח לניצולי שואת הזומבים של "ווקינג דד" הפך דריל לחצי גיבור על, כיפת הברזל של הזומבים. גם כלי הנשק שלו, חץ וקשת, הרבה יותר אלגנטי, נקי וקטלני מרוב הפגיונות שופכי המעיים או האקדחים חסרי התועלת.

זה לקח זמן, אבל דריל הפך ללוהט, ומשם המדרון התלול לקראש היסטרי היה חלקלק במיוחד. פתאום התסרוקת שלו קיבלה אפיל של להקות בנים, הזיעה והטינופת התמידיים הפכו למהבילים והשתקנות הפכה לסבל שקט וזעם עצור שרק מחכים להתפרץ. אני רוצה את דריל לידי כשקורים דברים רעים ובכלל. אשמח אם יתקלח אבל אין לי בעיה גם סתם להעביר עליו מגבון לח. דריל הוא בדיוק מסוג הגברים הפגומים שצריכים מישהי שתתקן אותם, אבל שגם יגנו עליה בגופם במיומנות מרטיטה. בחור עם חץ, זה כל מה שצריך בעולם הזה.

(נטע חוטר)

פיונה גלאגר - "חסרי בושה"

הו פיונה, איך את עושה את זה? איך מתעוררים בבוקר מכוסים בחיתולים משומשים של ליאם, דם קרוש של ליפ ושאריות קיא של פרנק, ועדיין נראים כמו הבחורה שכל אחד היה רוצה להביא הביתה לאמא? פיונה (אמי רוסום המושלמת) היא האחות הבוגרת במשפחת גלאגר ב"שיימלס", זו שננטשה על ידי האם, האב השיכור, רוח הקודש, שירותי הרווחה וההיגיינה. למרות שהיא מגדלת לבדה חמישה ילדים ומספיקה לפתור עשרה משברים הומניטריים בזמן שלוקח לג'ון קרי לכתוב טיוטה, ולמרות שיש לה פחות כסף זמין מהומלס באלנבי, היא מצליחה להיות לוהטת יותר מהרבה חיקויי מסך שטחיים שממלאים את המסכים שלנו.

ההתאהבות בה הייתה מידית, טוטאלית ואולי יותר חשוב: בלי רגשות אשמה. כן, אין לה בעיה לדהור על זר מסוקס מזדמן בפארק כשמתחשק, אבל מי שמכיר את פיונה יודע שהלב שלה מחכה בבית. שם מתגלה חכמת החיים, הנשמה הגדולה שמסתתרת בפנים ומחכה למישהו שיאהב אותה באמת, עם כל המטען שהחיים הפילו עליה. בפנטזיה שלי לא מופיע לילה מיוזע בחדר העליון של בית גלאגר (טוב נו, לא רק), אלא הבוקר שבו אני מעיר אותה עם פנקייק הום מייד למיטה ומבטיח: "היום, לשם שינוי, אני אדאג לך". 

(אילן קפרוב)

ג'ס מריאנו - "בנות גילמור"

ג'ס. כן, פשוט ג'ס. כדרכם של המגניבים באמת – אין צורך לזכור שם משפחה. בתוך גלריית הבחורים המשעממים שרורי יצאה איתם, ג'ס הוא הבחירה הכי לא קונבנציונלית. הבאד בוי של הסדרה היה כל מה שבחורה יכולה לרצות: מרדן, שנון ובעל ילדות דפוקה שתגרום לך לרצות ללטף את נפשו השסועה בלילה. נכון שבעולם החנוני של הגילמוריות הילד הרע מסתובב עם ספר ביד ולא עם סיגריה תלויה מהפה, אבל למה להתקטנן? ג'ס היה משב רוח של ציניות עירונית בקרקס החיובי להכעיס שהוא העיירה סטארס הולואו. בתוך הברברת האינסופית של לורליי ורורי, ג'ס נקט בשתיקה מכוונת ומדודה ובכל פעם שטרח להוציא משפט מהפה – הלב כולו נמס.

זה הבחור שאיתו רורי הייתה צריכה להיות בסיום הסדרה. בין הנישואים הכושלים של דין היבשושי לבין לוגאן, ילד העשירים המעצבן, שחמס ממנה אפילו את הזכות לדדי אישיו שהיא הרוויחה כל כך ביושר, עם ג'ס היה לה סיכוי אמתי לאושר. בדמיוני ראיתי עבורה עתיד שכולו ויכוחים ספרותיים, ארוחות שישי בדיינר של לוק והתעוררות בבוקר אל מול החיוך העקום והמקסים שלו. או שזה היה העתיד שראיתי עבורי? לא משנה.

(צליל הופמן)

בטי דרייפר - "מד מן"

לפני כמה שנים הייתי בחור מבולבל. כאילו יותר מבולבל מהיום. הייתה לי ידידה שהייתה פותחת לי בטארוט כדי להגיד לי שהכל יהיה בסדר. באחת הקריאות שהנושא שלה היה ״חיי הזוגיות שלי", היא הזהירה אותי מהנטייה לפתח זוגיות עם מושא אהבה שמטרתו היחידה היא להקרין לסביבה את הכוח והאון שלי. בקיצור ״טרופי ווייף״. באותו זמן אכן הייתי מאוהב בטרופי ווייף האולטימטיבית – בטי דרייפר.

אנג'ל - "באפי"

את העובדה שפורנו הוא דבר שנמצא אי שם בעולם גיליתי אי שם בתיכון. אני לא יודעת להצביע על הנקודה המדויקת, אבל זה קרה בשלב שבו ריירתי בלי הפסק על ערפד נטול נשמה בשם אנג'ל. הרומן הלוהט בין קוטלת הערפדים לערפד עם הלב החם והגוף הקר היה כל מה שמתבגרת צריכה ללמוד על העולם. היא הייתה אמורה להרוג אותו, אך התאהבה בו כי הוא היה חתיך היסטרי. מי לא תתאהב בבחור שתקן, מסתורי, שתמיד עומד מתחת לפנס רחוב, כך שזה נראה שהוא חצי באפלה?

אז מה אם הוא הופך לערפד שטני מהגיהינום בשנייה שהוא עושה סקס (או חווה רגע של אושר טהור – ככה קראו לזה בסדרה, תרשו לי ל-פחחח), לפחות זה אומר שהוא לא מתגלגל מעלייך ונרדם. אין מי שראה את "באפי" בזמן אמת ולא התרגש עד דמעות בסצנת נשף הסיום, כשאנג'ל ובאפי רוקדים לצלילי "wild horses" ויודעים שלמרות כל האהבה והתשוקה, זה הסוף. אבל לא בכינו הרבה בשביל באפי, כי ככה זה כשנוטשים אהבה אמתית, הצד העוזב נידון תמיד לקבל ספין אוף כושל.

(דנה נפתלי) 

דילן מקיי - "בוורלי הילס 90210"

הקראש הטלוויזיוני הראשון ומהותי ביותר שלי הוא די שכיח בקרב בנות בשנות התשעים, בעיקר עבור אלו הברונטיות בעלות הפוני. כן, לא רק ברנדה וולש הייתה אובססד על דילן מקיי, גם שפחתכם. קטנה ומנומשת, בשנותי הראשונות בבית הספר היסודי למדתי חשבון, את ספר בראשית ואחר הצהריים חקרתי את הקווים הכלליים למי שקיוויתי שיהיה בן זוגי בשנים הבאות. שרמנטי, חתיך, גבוה, בעל ידיים טובות (ראיתם איך הוא תיקן את הרכב של ברנדון?), מחוספס, חובב ספורט אקסטרים, אדיש אך רגיש, צריך משהו נוסף? מהמגרעות שלו - חיבה לבלונדיניות כחושות ונטייה להיעלם - העדפתי להתעלם. אחרי הכל, הוא ילד רע מבית רע.

(הילה יחימוביץ)

טסה אלטמן - "פרברי הגיהנום"

אני לא רואה הרבה סדרות. אם אני כבר רואה אחת, אני מכריח את עצמי לא לראות באופן רציף וחלילה לא יותר מכמה פרקים מהעונה הראשונה. כך יצא שמכל החשודות המיידיות בסדרות המובילות בעולם, התאהבתי בכלל בטסה. אתם לא יודעים מי זאת טסה? מה אתם לא רואים "פרברי הגיהינום"? הסדרה הכי מדוברת בחלק התחתון של אפשרויות הבחירה החינמיות ב-VOD של הוט?

טסה עוברת עם אבא שלה מהעיר הגדולה והבועטת לחיים בפרבר, וכבר במפגש הראשון של טסה עם סביבתה החדשה יש גילוי: הבלונדיות המנותחות שהולכות להקיף אותה לא שטחיות כפי שהיא חושבת – הן שטחיות הרבה יותר. בין נהרות הליפגלוס, טסה מצליחה לשמור על המראה הפאנקיסטי, על גישתה הצינית ועל שפיות צרכנית, אבל בצד זה היא גם לומדת "לשחרר", להתמסר לעולם החומרי ולהבין שחזייה בשלוש מאות דולר באמת מרגישה יותר טוב מחזיית ספורט.

ככל שחלף הזמן היא הפכה לאישה המושלמת: מתוחכמת ושטותית, מתנגדת וזורמת, כיפית ומחמירה וג'ינג'ית. אני חולם עליי ועל טסה יושבים על דק העץ בפרבר בשרון, ריח הרפתות שעוד נותרו במושב נישא באוויר, ילדי הייטקיסטים עשירים עוקפים באופניים חשמליים קלנועיות של זקנות מדור החלוצים, ואנחנו מתגעגעים לרגע לדירת החדר שהייתה לנו בפלורנטין והרגע חולף – וטוב לנו בפרבר השקט.

(רותם קפלינסקי)

מיקי חיימוביץ' 

מיקי חיימוביץ' היא הדקסטר של הטלוויזיה הישראלית מבחינתי.

זה לא אומר שמאחורי החיוך הפוטוגני שלה עומדת רוצחת סדרתית, אלא שהיא עשתה את הדבר הכי קשה לדמות טלוויזיונית לעשות – וזה לשדרג את הדמות הכל כך מושלמת שלה לדמות עוד יותר טובה. זה מה שמייקל סי הול עשה כשהוא קבר את דמותו של דיוויד פישר מסדרת המופת "עמוק באדמה" והפך לדקסטר. כך גם מיקי חיימוביץ', למי שגר במקומות הנכונים בשנות התשעים המוקדמות, חיימוביץ' הייתה העיתונאית הכי נוצצת ויפה על המסך. אפשר היה לראות אותה בחדשות המקומיות מדברת על פתיחת קניונים וסגירת כבישים. בהמשך היא הפכה לכוכבת של מדינה שלמה אחרי ששברה את תקרת הזכוכית ושודרגה למגישה של מהדורת החדשות הנצפית בישראל – והיום, כלוחמת צדק למען בעלי החיים, ממשיכה את המסורת של "שני ללא בשר" של לינדה ופול מקרטני, רק בישראל.

כשחברים היו מזילים ריר על פמלה אנדרסון במשמר המפרץ כמובן שהבנתי אותם, אבל כבר אז העדפתי את הנשים שלי חכמות יותר, בוגרות יותר, רציניות יותר (אך עם רוח שטות) וצמחוניות. הלב שלי יצא אל מגישת החדשות, שהציגה דמות מיוחדת ושונה מכל הפרצופים שהיו עד אז על מסך הטלוויזיה שלי. ואז היא התנשקה עם יעקב אילון בסילבסטר ושברה לי את הלב. 

(עמית סלונים)

צ'נדלר בינג - "חברים"

היה יכול להיות לי *יותר* קראש על צ'אנדלר בינג? זה התחיל בכתה ג' ונמשך עמוק לתוך כתה ה'. וזה כלל הכל: רכישה של כל קלטות ה-VHS הרשמיות של "חברים", מצוד אחר תמונות שלו בגרסת 1996 של האינטרנט, קריאת ראיונות איתו במגזיני עיצוב בית שיובאו לי במיוחד מחו"ל (מה שהוביל לכך שבמשך שנתיים הצבע האהוב עליי היה "לבן שמנת"), וכמובן בכי תמרורים כשהוא וקת'י נהיו זוג. בילקוט בית הספר שלי היו שני תאים קטנים: אחד לסנדביצ'ים ישנים והשני לתמונה מפוקסלת שלו שהדפסתי, אותה שלפתי ונישקתי כל כמה דקות כשהמורה הורתה לנו לפתור תרגילים. פלא שלא היו לי חברים?

אבל לא הסתפקתי בזה הערצתי את ה"ציניוּת" שלו, אימצתי אותה לחיקי, והפכתי למכונת בדיחות בלתי נסבלת עם כל המוטיבציה של צ'נדלר, רק בלי צוות כותבים מוכשר. ההתפכחות הגיעה מתישהו עם הבגרות המינית, וההבנה שאם מושא האהבה שלך זהה לזה של מוניקה גלר, כנראה שהגיע הזמן לשינוי יסודי.

(תאם סמל)

ד"ר ספנסר ריד - "מחשבות פליליות"

גישה רווחת מספרת שאנחנו לא באמת נדלקים על הדמויות שאנחנו רואים בטלווזיה, אלא על השחקן שמגלם אותם. אני לא מצליחה לחשוב על דמות שסותרת את הגישה הזו יותר מד"ר ספנסר ריד. מת'יו גריי גובלר, שמגלם אותו, הוא בחור די מעצבן. דוגמן יפהפה וגבוה שהבי אף אף שלו הוא טרי ריצ'רדסון, בדיוק מסוג הבחורים שהייתי מאוימת מהם בחיים האמיתיים ומלכלכת על הוואנבי היפסטריות המעיקה שלהם. 

ד"ר ריד הוא ההיפך הגמור. חסר מודעות לכמה הוא יפה ומסתיר את עצמו תחת וסטים משובצים שרק משדרגים את הסקס אפיל שלו. הדובדבן שבקצפת: ד"ר ריד חכם בצורה פנומנלית: דוקטור בשלושה תחומים, מאסטר בפסיכולוגיה וסוציולוגיה וחובב פילוסופיה. גאון. באופן לא מפתיע, זה מגיע עם אמא משוגעת ומידה כלשהי של אספרגר. אני לא מתלוננת, אוטיזם מעולם לא היה כזה סקסי. המגושמות החברתית שלו וחוסר המודעות גורמות לי לרצות לחבק אותו ולהגיד לו: "אני רואה את היהלום הגולמי שבך. אתה יכול לכבוש את העולם אם רק תרצה". אומרים שנשים אוהבות מאצ'ואיסטיים, אני רק רוצה את ד"ר ריד. אצל בבית, צופה איתי ב"דוקטור הו", מנגן לי בפסנתר, מדבר איתי על אקזיסטנציאליזם ומקריא לי מרסל פרוסט ושירת ימי הביניים עד שארדם. מדי פעם הוא יקבל קריאה מה-FBI, יציל את העולם ויחזור עם מחשבות קיומיות. אני אדבר איתו עד הבוקר אם רק יבקש.

(סיון מזרחי)