מוטב מאוחר

נטע חוטר לא השתתפה ב"מלחמת הכוכבים"

רגע, אז "מלחמת הכוכבים 4" הוא הסרט הראשון ואחריו יש עוד שניים ואז עשו עוד שלושה אבל הם בעצם הראשונים? למה אי אפשר לספר סיפור קוהרנטי בסדר נורמלי שלא יגרום לי להרגיש כאילו הלכתי לאיבוד בתערוכת רובוטים במדעטק? ולמה אין בסרט הזה את ה"לוק איים יור פאדר" המובטח או את הזה עם האוזניים שמדבר הפוך ("יודה", כפי שסינן לעברי העורך בבוז)? למה אני צריכה לחכות סרט שלם למשפטי מפתח שלא מגיעים וגורמים לי לחשוש שאולי אני אמורה בכלל לראות את ה"מלחמת הכוכבים" הלא נכון? אה, רגע, יש את "שהכוח יהיה איתך". תודה באמת, כבר דאגתי שאצפה בסרט שלם בלי גרסה מקורית לקאצ'פרייז שחוק.

לא ברור איזו פנייה לא נכונה עשיתי בחיים, אבל איכשהו הצלחתי להיות חננה בלי לראות את "מלחמת הכוכבים". כלומר, ראיתי המון פעמים את "באפי", אני יכולה למנות את רוב הדוקטורים ב"דוקטור הו" לפי הסדר, קראתי את כל ספרי "המדריך לטרמפיסט" ו"הארי פוטר" וראיתי את מרבית סרטי גיבורי העל. למקרה שתהיתם, בדיוק קמתי מהשבעה על טרי פראצ'ט, וליז למון וסת' כהן הם דמויות מפתח בחיי. בקיצור, הייתי אמורה להיות הראשונה שתתייצב עם קסדת דארת' וויידר בפסטיבל אייקון (עושים את זה?), אבל איכשהו הכי קרוב שהגעתי היה "ספייסבולז" (שכמו כל הסרטים של מל ברוקס, גם ממנו די סבלתי).

אין ספק, זה בדיוק האתגר בשבילי. ושתדעו שאין לי שום עניין בשחיטת צ'ובאקות קדושות. אני לא צופה ב"מלחמת הכוכבים" באיחור של שלושה עשורים בשביל טקסט שלם שכולו "חחחחח חרא סרט", אלא בשביל להשלים פער מביך, חור שחור שיוצר ואקום תרבותי שכולו חרבות אור, חיילי סער ופאט שיימינג לג'אבה.

ועם זאת, מדובר במסע מבלבל. הרבה חלליות מפעם שרודפות אחת אחרי השנייה באיטיות אייטיזית מרגיזה, מלא רובוטים וחיות משונות באווירה ג'ים הנסונית (אגב, ב"המבוך" אצפה שוב בשמחה), ולוק סקייווקר מיתולוגי שמתגלה כנודניק נעדר סקס אפיל וגם נראה כמו אחיו המפגר מעט של הריסון פורד. אה, הריסון פורד. הוא מגיע רק אחרי כמעט שעה ומתברר שהוא בסך הכל הנהג. נהג נחמד וכריזמטי אמנם, כל אחד היה מעניק לו חמישה כוכבים באפליקציה, אבל אחרי שנים של חפירות האן סולו, ציפיתי לקצת יותר זמן מסך.

וכן, אני יודעת, אני חייבת לראות גם את הסרטים האחרים בשביל להבין בדיוק מי נגד מי באימפריה הזאת שלכם. מה קרה לדארת' ויידר שהפך את הקול שלו לגורם המרכזי לדורות של ילדים שתוקעים את הפרצוף בתוך מאוורר וממלמלים, ועם מי פרינסס ליאה תשכב בסוף (ברור שהריסון פורד. נכון?). אבל בינתיים, קשה לי לומר שנהניתי. מה לעשות שכמות המחוות, החיקויים והפרודיות הופכות את הסרט למיושן וקלישאתי, גם אם הוא עצמו המקור לכל הקלישאות האלה. כנראה שאי אפשר לצפות בפעם הראשונה ב"מלחמת הכוכבים" בשנת 2015 בלי להרגיש שמצד אחד אתה לא מבין כלום, אבל מצד שני כבר ראית אותו פעם. או פעמיים, או שישים.

יאיר ניקוליבסקי לא התייצב מול "רוקי"

90 דקות לתוך "רוקי" הגיע המונטאז' המפורסם: רוקי בלבואה, מוזנק על ידי פס הקול הכי מזוהה אי פעם (מלבד אולי "צבע אדום"), רץ ברחובות פילדלפיה, גופו מזיע, מבטו חדור מטרה. לבסוף הוא מגיע למדרגות המפורסמות, מדלג לפסגה בריצה מעוררת השראה ומניף את ידיו באוויר. אם היה לי שקל על כל פעם בה ראיתי את הקטע הזה - בין אם המקורי או פרפראזה כזו או אחרת - כנראה שלא הייתי כותב היום ל-mako אלא קונה את האתר, יושב רגל על רגל ומפזר דולרים לעובדים כאילו הייתי ג'ורג' וושינגטון (ממש כמו שעושה אפולו קריד, יריבו של רוקי, בכניסתו לקרב הסיום הגורלי). הסצנה הזו היא דווקא מפגן אבסורד נפלא של הפוך-על-הפוך בו אלוף העולם האפרו-אמריקני, בתכנית צינית שמטרתה לדבר אל לב הצופה שמאמין ב"ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות", מתלבש כאבי האומה בדרכו להיאבק ב"סייח האיטלקי" לכבוד הארבעה ביולי. ודווקא את הסצנה הזו גיליתי לראשונה.

אבל לא רק אותה; גיליתי גם שמה שציפיתי שיהיה סיפור סינדרלה קלישאתי אך חביב, רווי מונטאז'ים וציטוטים סכריניים, וראשון בסדרת סרטים תבניתית שנועדה לשבור קופות ותו לא, הוא למעשה סרט שמשתלב בגאון בגל החדש האמריקאי של שנות ה-70 – בין אם בלוק המחוספס שלו, בבימוי הריאליסטי שלא מפחד לתת לשחקנים מרחב תמרון, בתיעוד הבלתי מתפשר של הכיעור האורבני היומיומי במלוא תפארתו, במבט הסרקסטי על מיתוס "החלום האמריקאי", או בהופעת המשחק שבוראת את אחת הדמויות הרגישות והמרגשות שנראו על המסכים, והכירה לי לראשונה את מה שעשה את סילבסטר סטאלון לסילבסטר סטאלון. בקיצור, התאכזבתי.

ניב שטנדל לא עלה על ה"טיטאניק"

חורים בהשכלה הם בחירה. בעידן ה-DVD, ה-VOD וה-TPB, כל סרט שלא ראית הוא סרט שבחרת לא לראות. לא צריך יותר הקרנות סינמטקיות, עותקים פיראטיים, וידאומטים. לפני כמה שנים הצלחתי להשיג רימייק שוֹט-ביי-שוֹט של "אינדיאנה ג'ונס" שצילמו שלושה נערים ממיסיסיפי בשנות ה-80. וכשאני אומר "הצלחתי להשיג", אני מתכוון שהיה לי חיבור לאינטרנט. במילים אחרות: אל תספרו לי שלא יצא לכם לראות את "הפצוע האנגלי". לא רציתם.

ואני מודה: לא רציתי לראות את "טיטאניק" מעולם. סירבתי לשאת בנטל. גם כשנולד הפרויקט הזה, לא הבנתי איך כולם מתקבעים על יצירות מופת ובלוקבאסטרים מגניבים, ואני תקוע עם קליפ בן 200 דקות של סלין דיון. דרמות רומנטיות הן הז'אנר הקולנועי המאוס עלי, ובעולם הדרמות הרומנטיות, "טיטאניק" היא ספינת הדגל שעושה את דרכה אל הקרחון שהוא ליבי. ספוילר: זה ייגמר באסון.

אין לי שום דבר נגד ג'יימס קמרון. מעולם לא זיהיתי גדולה בסרטיו, אבל אני מעריך את יכולתו לא להפוך לרידלי סקוט (המאוחר). אולם ב"טיטאניק" קמרון מרמה אותך מהפריים הראשון. הוא מפזר קצת געגועים ל"מצולות" (אקשן תת-ימי) ול"שובו של הנוסע השמיני" (ביל פקסטון), אבל זה בסך הכל סיפור המסגרת המיותר. זה נמרח במשך 20 דקות, ובדיוק כשאתה כבר מוכן להטביע את עצמך באוקיאנוס האטלנטי מתחיל הסיפור הטרחני של הזקנה, ואיתו הבעיה האמיתית של "טיטאניק" – בסרט הזה כבר הייתי.

את הסיפור הזה ראיתי עשרות פעמים, ובדרך כלל הוא היה מחצית מ"טיטאניק" במשך הזמן ושליש בנפח הקלישאות. תקראו לזה "זה קרה לילה אחד", תקראו לזה "היפהפייה והיחפן". בשניהם נהניתי הרבה יותר. ב"טיטאניק" – למרות שווינסלט מקסימה ודיקפריו חינני – לא היה אכפת לי אפילו לשנייה מה יקרה להם. שיהיו ביחד, שלא יהיו ביחד, שיקפאו בלב ים, שיעשו שלישייה עם קתי בייטס – איי קודנט קר לס.

זה קולנוע טוב, אבל אין לי שום עניין בו. הסצנה על חרטום הספינה, למשל, היא סצנה עשויה לעילא שעוררה בי בחילה רגשית. אשכרה פיהקתי, לפני שקלטתי את הבחורה שלצדי מתבוננת במסך בעיניים נוצצות. הבטתי בפס הזמן, הבנתי שיש עוד שעה וחצי, ורציתי לקפוץ מהסיפון. אני לא קפטן סמית'; את קרחון הקיטש הזה זיהיתי מקילומטרים.

אבל דווקא כשהטיטאניק החלה לשקוע, "טיטאניק" סוף סוף התרומם. התסריט שכתב קמרון בלתי נסבל, אבל כישרון קולנועי יש לו בשפע – מספיק כדי ליצוק מתח גם בסרט שסופו ידוע מראש, וכדי להעמיד סצנות מרשימות כמו זו של הספינה היורדת ביגון מצולותה. איך זה שאתם מדברים רק על "אני מלך העולם" וכל השמאלץ הזה, ולא מדברים על הסצנה הנפלאה שבה סירת משוטים חוצה מים אפלים בהם צפות גופות קפואות בחליפות הצלה?

ואף על פי כן, את חוויית הצפייה אפשר לסכם כאכזבה. אמנם לא סבלתי כמו בקומדיה רומנטית של יו גרנט, אבל גם לא נהניתי. אלה שלוש שעות מחיי שהצלחתי לשמור בקפידה במשך 18 שנה, ועכשיו הן ירדו לטמיון כמו שרשרת יהלום מחורבנת.

שרון טמיר לא רכבה עם "הטוב, הרע והמכוער"

אני לא ניים דרופרית גדולה, אבל אם יש שם שאני אוהבת להכניס לשיחה זה אלי וולך. השם לא תמיד מצלצל מוכר, אבל ברגע שאני אומרת שאני קרובת משפחה של "המכוער", כולם יודעים על מי אני מדברת. ואני בסתר ליבי תמיד מתפדחת, כי האמת היא שאף פעם לא ראיתי את הסרט.

האגדה המשפחתית מספרת כי משפחת וולך, שהיגרה לאמריקה לפני המלחמה, היא כל מה שנשאר לסבא דב, אביה של אמי. אבל רצה הגורל והמשפחות מעולם לא נפגשו, וכל מה שנשאר הוא הזכר הקולנועי והאף הגדול של סבא דב הפולני שנראה בדיוק כמו זה של טוקו המקסיקני. חבל שלא נפגשנו, אבל אחרי שצפיתי בסרט, בואו נגיד שלא הרגשתי פספוס עצום.

הודות ליוטיוב מצאתי את הסרט תחת השם "מערבון הטוב הרע והמכוער חלק 3/1 עברית מאת שמעון גואטה". אבל אפילו ביום שבת עצל לא הצלחתי לראות את הסרט במלואו. תגידו שאני לא מעריכה איכות ושזאת אבן דרך קולנועית, אבל באמת שלא הצלחתי לשבת ולהתמסר לכל שלושת חלקי היצירה של מר גואטה. אז אוקיי, הצילומים בהחלט מרהיבים, המוזיקה מהפנטת, והקלוזאפים על העיניים גאוניים. אבל לא, אין לי כוח לראות גברים רוכבים ויורים במשך שלוש שעות. זה סרט מלא טסטוסטרון שכולו אגו, כוח ומוסר. תקראו לי שמאלצית, אבל אני אוהבת את הסרטים שלי קצת יותר ענוגים ופחות מאובקים. וכן, גם טיפה יותר מהירים.

אני מבינה שכשיצא הסרט ב-1966 הוא היה שוס. אבא שלי ראה אותו יום אחרי יום בקולנוע. אבל אנחנו לא בסיקסטיז יותר. עשו כמה סרטים מאז. הם בוודאי הושפעו ממנו, אבל ידעו גם איך להתקדם ולהתחבר לדור חדש - כזה שמתייחס בסרטים שלו לנשים, ולא מדיר אותן לגמרי. אז לכל אותם סטודנטים לקולנוע שאומרים שאני לא מבינה שום דבר, לכו לסינמטק לראות הקרנה מיוחדת של האחים לומייר ותעזבו אותי בשקט. אותי "הטוב, הרע והמכוער" עייף ואפילו קצת שיעמם. לפחות קלינט איסטווד כל כך יפה שם. רק בשבילו היה שווה לבזבז את יום שבת מול המחשב. 

קליה מור לא נכנסה ל"רשימת שינדלר"

משנה לשנה מצטמצמת רשימת הסרטים שאני מוכנה לראות. לא איגרוף, לא מלחמה וצבא, לא אימה, לא בורקס, לא פליטים איראניים ולא רומניות שעושות הפלה, ולא שואה. בשום פנים ואופן פאקינג וויי לא שואה. הבנתם? ואל תצקצקו. יש מספיק סרטי דרמה, אקשן, קומדיות רומנטיות, מותחנים זולים ופורנו שיחזיקו אותי עד המוות. ואם מדברים על מוות - כמה שפחות ממנו, יותר טוב.

ככה שאת "רשימת שינדלר" לא "פספסתי". בחרתי שלא לראות. בדעה צלולה, בפיכחון, מתוך מחשבה תחילה ובלי היסוס. סרט חשוב – אין לי ספק. לאנושות כולה. אבל לא לי. לראות כדי לזכור? אני זוכרת. נשבעת. לראות כדי לפחד? אני מפחדת. אני מפחדת מדברים הרבה יותר קלילים מהשואה. אפילו מלישון מול ארון עם דלת פתוחה כי יצאו משם מפלצות. לראות כדי לדעת שזה יכול לקרות שוב? כמו שאומר פרדריק ב"חנה ואחיותיה" של וודי אלן: "הסיבה שאנשים לא יכולים לענות על השאלה 'איך זה היה יכול לקרות?' היא כי זאת השאלה הלא נכונה. בהתחשב באופי של בני האדם, השאלה היא 'למה זה לא קורה לעתים קרובות יותר?'".

אבל הייתי קלת דעת ופלטתי שלא ראיתי את "רשימת שינדלר" כשהשם עלה, ולכן - בעוד אנשים אחרים הלכו להתפנן עם "מלחמת הכוכבים" ו"מטריקס" - אני התיישבתי מול רייף פיינס אחד והרבה יהודים ונאצים יימח שמם.

תמיד כשאני מדמיינת שהנאצים באים לקחת אותי, אני חושבת שתוך כמה דקות היו מפילים לי את המשקפיים ולא הייתי רואה כלום ואז הייתי מתה. עניין של שעתיים גג. אבל בשבוע שעבר הסרתי את משקפיי בלייזר, כך שהרגשתי חזקה מתמיד. גם האלטרנטיבה – פטפוטי פוסט-בחירות בטלוויזיה – לא הייתה מלבבת. אבל זה הלך ונהיה איום ונורא ונורא ואיום, כצפוי, וכיווץ לי את הלב ואת הכתפיים ואת הנשמה.

ומה שהיה עוד יותר נורא הייתה הידיעה כמה נורא פי טריליון זה היה במציאות. וקצת אחרי ששינדלר ראה את הילדה המפורסמת במעיל האדום במהלך חיסול גטו קראקוב, נקטע הסרט, והבנתי שהשעה ו-27 הדקות שחלפו היו רק החלק הראשון, ושלפני עוד יותר משעה. וכמו פרטיזנית אמיתית החלטתי להפסיק להיות קורבן ולא להמשיך. וגם לראות שוב, בפעם ה-300, את "חנה ואחיותיה".

עמית הרשקוביץ לא חוותה "אפוקליפסה עכשיו"

כשביקשו ממני לחשוף מה החור בהשכלה התרבותית שלי, התלבטתי קצת מה לא יפגע לי בפאסון, ובסופו של דבר הסכמתי להודות שאיכשהו הצלחתי להתחמק מ"אפוקליפסה עכשיו". אחר כך, כששמעתי ששאר האנשים בחרו בתור ה"חור בהשכלה" שלהם סרטים כמו "מלחמת הכוכבים", "המטריקס" או "טיטאניק", הבנתי שנפלתי בפח. זה באמת מאוד בסיסי להכחיש שיש משהו חשוב שלא ראית, אבל אני חשבתי שמודים פה עכשיו באשמה ולא מתפארים בהישג. ווטאבר, כנראה רגשות האשמה שלי כתלמידת קולנוע צעקו חזק.

אז הסתובבתי במשרד בחשש, שעה שאנשים שבחרו לראות את "טיטאניק" אמרו בהתנשאות "איזה כיף לך שאת הולכת עכשיו לראות יצירת מופת! 'אפוקליפסה עכשיו' זה תענוג צרוף!". ברור, אני בטוחה שכל הפילמוגרפיה של מקס אופולס מאחוריכם ושכל מה שנשאר לכם להשלים זה את "המטריקס".

לזכותו של "אפוקליפסה עכשיו" ייאמר שהוא מתחיל מהאמצע. אם היו מבטיחים לי שכל יצירות המופת של השלוש שעות מתחילות בלי הקדמה מיותרת, הייתי צופה בהן. כבר בסצנה הראשונה יש דרמה, סיפור, עניין, והכי חשוב - תודעה שמפרשת את הסיטואציה ומובילה אותך בביטחון במהלך הסרט. הרי גם זה חשש שמגיעים איתו ליצירות מופת מהסוג הזה - שאולי פשוט תקבלי רצף של שוטים אסתטיים, ויגידו לך "קחי תעשי עם זה משהו נחמד".

אז "אפוקליפסה" הוא לא סרט מהסוג הזה, אבל הוא בהחלט מדיטציה ארוכה שדורשת אורך רוח. כבר מהרגע הראשון הרגשתי שבסך הכל יש ביני לבין הסרט דיבור. בניגוד ל"הסנדק" של קופולה, שום דבר לא הרגיש לעוס מדי, והסצנות שהכרתי (את המסוקים עם הוואלקיריות חייבים להקרין בכל שיעור באוניברסיטה, זה כתוב בתקנון) לא היו הסצנות הכי טובות. מרטין שין נראה ממש כמו אמיליו אסטבז (זה דבר טוב מבחינתי), מרלון ברנדו הוא השחקן האהוב עליי, ודיבורים סתומים על כמה שלכלום אין שום משמעות מדברים לליבי. השוטים מהממים, המוזיקה יפה, ובסך הכל זאת באמת יצירת מופת שמזכירה למה אנשים ממשיכים לעשות קולנוע מאתגר. הסוף עם השור והמונטאז' המשונה לא משהו, אבל הגעתי מוכנה וזה לא הרס יותר מדי. ועדיין, אני קצת מצטערת שלא אמרתי שהחור בהשכלה שלי זה "נשק קטלני".

צליל אברהם לא בכתה עם "השוטר אזולאי"

אפתח בתלונה: עד הרגע האחרון לא האמנתי שיפטרו את השוטר אזולאי. אם היו עושים את הסרט הזה היום, או אולי, אם היו עושים אותו באמריקה, אזולאי בטח היה מתגלה כמין אליפלט, חי או מת, עושה כמעט במקרה מעשה גבורה הרואי אמיתי, מכניס ברנש מסוכן לכלא וזוכה בטקס דרגה כמו שצריך, על מגרש המסדרים, עם תקשורת וכיבוד, על אפם ועל חמתם של המפקדים שלו. כשהכתוביות עלו לא הרגשתי רק השתאות מהיופי של הסרט הזה; גם דאגה ברורה, מוצקה, עמדה בסלון שלי: אבל מה הוא יעשה עכשיו? ולמה אף אחד לא פותר לי את זה?

הרבה דברים השתנו בקולנוע ב-44 השנים שביני לבין השוטר אזולאי. אבל באופן מפתיע, בניגוד להרבה קלאסיקות ישנות אחרות, שבהן אתה מבין את הסוף של כל דיאלוג עוד לפני שהוא התחיל, הסרט הזה מה זה עומד במבחן הזמן. לא ריפרשתי את הפיד בזמן "השוטר אזולאי", לא שיחקתי קנדי קראש, לא הסתמסתי – טוב, רק שני סמסים – והצטערתי שנגמר. 87 דקות יש בסרט הזה, בערך חצי ממה שאוהבים לצלם היום, וכל אחת מהן היא עדיין תצוגת משחק, תסריט ובימוי מעולה ואפקטיבית.

אפשר, כמובן, לבחון את "השוטר אזולאי" בראי התקופה: היחסים בין תל אביב ליפו נשארו, פחות או יותר, כפי שהם. גם הפערים החברתיים: בראש פירמידת הפיקוד עומד לפקוביץ' האשכנזי, מתחתיו בז'ראנו (כל הנראה בולגרי), תחתיו אזולאי המרוקאי, ומתחת לכולם העבריין חסר השם: "תימני". ובימים שצמרת המשטרה כולה נחקרת על עבירות מין, קופצת לעין גם המסירות העצומה של השוטר החובבן ביותר לתפקידו: יש מישהו שממש מסתובב ברחובות כדי לשמור על הסדר ולעצור עבריינים! דווקא השוטר אזולאי מעלה לזיכרון את אותה דמות נכחדת של האדם שעבורו העבודה שלו היא מרכז חייו, זהותו וגאוותו, ושהוא שואף לעשות אותה עד הסוף ולכבד את התפקיד החברתי שלה ואת מה שהיא מסמלת, גם אם החברה לא יודעת לתגמל אותו בכסף.

אבל מעבר לכל זה, כשראיתי את "השוטר אזולאי" חשבתי כמה הסיפור הקטן והיפה הזה הוא אנושי, וכמה המשמעות של המילה הזאת בקולנוע ובטלוויזיה השתנתה בינתיים. המפקדים שנקרעים בין הצורך המקצועי לפטר את אזולאי לבין האהדה שלהם אליו לא היו מופיעים בסדרות הפשע ובסרטים שאנחנו רואים היום. גם לא האישה, ששמחה שבעלה אוהב את העבודה שלו ולא מתעניינת בהעלאה. במקומם התרגלנו לגיבורים ולגיבורות בעלי לב קפוא ונשמה מבטון, שהיותם ציניים, חומרניים וחסרי אלוהים אמורה להיות איזושהי הוכחה לאומץ ולכנות של הבמאי. קישון ואופיר עושים את הדבר ההפוך: קולנוע שיש בו רגש וחמלה, שלא שונא את הגיבורים שלו ולא את הצופים שלו, ושלא חונק את הנשמה, אלא צובט חזק את הלב.

סיון מזרחי לא פיצחה את "מטריקס"

אלוהים אדירים, איך לא סיפרתם לי ש"מטריקס" נגמר בנשיקה?! אם הייתי יודעת שבסופו של דבר (גם שם) אהבה תציל ממוות, אולי לא הייתי מחכה 16 שנה עד לצפייה בו. מצד שני, אנחנו מדברים על קיאנו ריבס - לא בדיוק האיש הכי משכנע בעולם כשזה מגיע לרגשות. או לכישורי משחק.

לפני שניגשתי לצפייה ב"מטריקס" שאלתי חברים מה הם חושבים הרעיון מאחורי הסרט. חלק אמרו לי שהסרט מדבר על בודהיזם, אחרים הסבירו לי שמדובר באלגוריה למשל המערה. הבנתי, קיבלתי, אבל אחרי צפייה אני יכולה להעיד שלי הסרט הזכיר בעיקר את ויכוח השמלה הכחולה/שחורה-זהובה/לבנה. הפולמוס המטאפיזי הנטחן הוא ההוכחה הטובה ביותר שאנחנו חיים במטריקס: כולנו מוגבלים על ידי החושים שלנו, שמסוגלים לתעתע בנו ויאדה יאדה יאדה. במובן הזה, הסרט באמת הקדים את זמנו.

בסופו של דבר, קשה לומר שנהניתי מהצפייה ב"מטריקס". יש סיבה שבחורה שלא התביישה להגיד שלא הבינה את "התחלה" של נולאן, סירבה בפרינציפ לצפות באיחור ב"מטריקס". אז כן, קטעי האקשן טובים, ולכמה דקות הנשימה שלי באמת נעצרה. אבל המייקאובר שעובר קיאנו ממתכנת אפרורי ודי חתיך לאיש עם משקפי שמש כעורים ומעיל ארוך (למה תמיד נביאים צריך להיראות כל כך רע?!) הזכיר לי את "יומני הנסיכה", רק ברגרסיה.

סרטים שמערבים טכנולוגיה מתקשים לעבור את מבחן הזמן. למזלו של "מטריקס" הוא מסתמך על רעיונות פילוסופים שקיימים כבר מאות שנים לפניו. לא בטוחה שהייתי צריכה את הסרט בשביל זה.

ערגה שילוני לא החזיקה עיניים פקוחות מול "תפוז מכני"

קל לשקר לגבי צפייה ב"תפוז מכני". המון אנשים מתחפשים לזה בפורים (בטח כאלה שבכלל לא ראו את הסרט), אז נורא קל להגיד "כן, טוב... סטנלי קובריק!", ו"אחלה סרט!", ועוד כמה הנהונים ואלתורים, והנה – כולם חושבים שראיתי את "תפוז מכני". ואני גם לא אומרת בטעות "התפוז המכני", אז בכלל.

אבל הגיע הזמן לראות על מה מדברים. אז לקחתי את הסרט ב-DVD והתיישבתי לראות, כשכל מה שיש לי בראש זה מחשבות על סצנת אונס מזעזעת שחברה הזהירה אותי מפניה. והנה אני מוצאת את עצמי מסתכלת בסצנת האונס הנוראית, מתה מפחד ממה שעומד לקרות. ובסוף לא קורה מי-יודע-מה. נשארתי מבולבלת, לא יודעת אם כבר קיוויתי לראות את הסצנה הופכת אלימה וגרפית עוד יותר, או שהוקל לי בזכות מה שנחסך ממני. וזה אפילו לא ממש נחסך ממני, כי הדמיון עבד שעות נוספות.

"תפוז מכני" יצא ב-1971, ואפילו היום הוא יכול להיחשב בוטה. כן, צפיתי בו מוטרדת, מקופלת, ממצמצת בעיניי ללא הרף. אבל אחרי שזכיתי לראות עריפות ראשים מול המצלמה, כמעט-סצנת-אונס נראה לי קצת פרווה. סורי.

אולי מי שאני צריכה להתלונן בפניה היא בכלל החברה שגרמה לי לשבת ברגליים משוכלות, מוכנה מראש למה שאני עומדת לראות. אבל זה המכשול בצפייה מאוחרת בקלאסיקות. את שומעת עליהן כל כך הרבה – מה הסיכוי שהן יגרדו את רף הציפיות שלך? אז מצאתי את עצמי בוהה רגע במסך לאחר סיום הצפייה בתהייה: "אוקיי, באמת אחלה סרט. אבל על זה כבר שמעתי".

נועם ברדין לא רצה עם "פורסט גאמפ"

הרבה אנשים לא מבינים איך יכול להיות שעד היום לא ראיתי את "פורסט גאמפ". אין לי באמת תירוץ, מעבר לזה שהייתי בת שנה וחצי כשהוא יצא לאקרנים. כנראה מעולם לא התעניינתי בסרט מספיק כדי לצפות בו מיוזמתי, והצלחתי להימנע מעשרות שידורים חוזרים בערוצי הסרטים. אולי לא להימנע לגמרי, כי בכל זאת נתקלתי בכמה מהסצנות האיקוניות, כמו זאת של פורסט שיושב בתחנת האוטובוס עם קופסת השוקולד. "פורסט גאמפ" הוא סרט כל כך משמעותי לקולנוע המודרני שאי אפשר להתעלם ממנו לחלוטין. אחרי שצפיתי בסרט, אני גם מבינה למה.

קודם כל, הוא מצליח לעורר המון שאלות ומחשבות דרך דמות פשוטה בבסיסה, בזמן שאתה חווה 30 שנה של אירועים שעיצבו את האנושות בקצת יותר משעתיים. זו לא הייתה חוויה מכבידה או מדכאת, אלא הומוריסטית ומלאת חן, ובעיקר קלילה כמו הנוצה המתעופפת באוויר שפותחת וחותמת את הסרט. והכל תפור להפליא, בלי טיפה של מלאכותיות, ועם מלא קסם אישי. אין ספק שמדובר ביצירת מופת. אז למה בכל זאת אחרי שהסרט נגמר הרגשתי שלא ממש פספסתי כלום עד היום?

כי בסופו של דבר, "פורסט גאמפ" לא שינה אצלי כלום. החיים שלי היו ממש בסדר לפני שצפיתי בסרט, והם יישארו כאלו באותה מידה אחרי הצפייה. המחשבות שהתעוררו בי במהלך הסרט היו שאלות שאני שואלת את עצמי כבר מספיק זמן כדי שיהיו לי גם תשובות אליהן. ואולי זה הזמן שעבר מאז צאת הסרט והפך את הדיונים התרבותיים שהוא עורר למובנים מאליהם.

ברשימה הקצרה של הסרטים האהובים עליי יש רק סרטים שהרעידו את עולמי וגרמו לי לפקפק בכל מה שהכרתי עד לאותו רגע. ולצד הסרטים האלו, "פורסט גאמפ" הוא רק עוד שעתיים שעברו עליי בנעימים, עוררו בי הזדהות והזכירו לי כמה שיעורי חיים, אבל כנראה לא ישאירו אצלי סימן עמוק כלשהו. בקיצור, זה היה קליל כמו נוצה.

נמרוד מירום לא לבש מחוך ב"מופע הקולנוע של רוקי"

את "מופע הקולנוע של רוקי" הלכתי לראות כמו שאמורים לראות אותו – בהקרנה חגיגית. כשעמדתי בין היפסטרים שנראו מחופשים (אבל בעצם התלבשו כמו בכל יום), חנונים מזדקנים (בגילי) וסטודנטים לקולנוע (שילוב של שתי הקטגוריות הקודמות), הבנתי שאני רואה את הסרט באיחור של 40 שנה. הטרנסווסטיט החייזרי מהכוכב טרנסקסואל שבגלקסיית טרנסילבניה הוא בדיוק מה ששנות ה-70 היו צריכות כדי להשלים את המהפכה המינית של שנות ה-60, בתוספת הדגמה על ההשלכות של יותר מדי סמים. והחגיגה מסביב? הדובדבן שבקצפת.

אלא שאני נולדתי רק בסוף שנות ה-70. וכשסוף סוף הגעתי למופע, הרגשתי כאילו אני משתתף בגרסת האימים של ערבי הבינגו המיתולוגיים של מאיר רמז. על המסך הוכיחה סוזן סרנדון שהזמן הוא רק המלצה עבורה, בארי בוסטוויק גנב את ההצגה, וטים קארי נתן את תפקיד חייו (והסרט, אגב, כבר לא מחזיק). אבל ההתרחשות האמיתית קרתה על הבמה, שם עמדה חבורת המעריצים המושבעים מקולנוע "כוכב" ברמת השרון ושיחזרה את הסרט אחד לאחד.

אהבתי את ההשקעה, אבל לא הבנתי מה הטעם, בטח שכשנאסר על הקהל (באופן חריג כנראה) לעלות על הבמה ולזרוק דברים על המסך. גם לבדיחות שברחו מהמוסד החינוכי בקיבוץ לא התחברתי. "אתה יודע לאונן?", זעק הקהל. "כן", אמרה הדמות על המסך. מישהו בטח צחק מזה פעם. אחרי עוד ועוד צווחות מהקהל לכיוון הסרט, ואורז ועוד שטיקים מוכרים ומחודשים, כבר עמדתי להודות בתבוסה.

אבל כשהתחיל להתנגן "Let's do the time warp again", הרגליים התחילו לזוז מעצמן. וכשהקהל וצוות הווי רוקי התחילו להשתולל, לאף ביקורת אין משמעות יותר. זה כיף טהור. ואפילו שהסרט נמשך יותר מדי, ונגמר שלוש פעמים לפני שהוא סוף סוף מסתיים, נהניתי. יכול להיות שאפילו צעקתי משהו אל המסך.

שבוע לאחר מכן היו בחירות. אחרי שפורסמו התוצאות הסופיות, הבנתי שרוקי עשה סיבוב מלא, ועכשיו הוא רלוונטי מתמיד. בין מפלגות שלא מכירות בהומואים ולסביות לאלה שסתם מתעלמות מהחיים עצמם, מה יותר מתאים מאשר ללבוש מחוך ולקיים דת הזויה של מעריצים? באותו רגע, זה נראה כמו הדבר הכי נכון שיש.