במשך 40 שנה קבע רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם והשנון ביותר בעולם, את הטון בתעשייה. סרטים שאהב הפכו להצלחות, סרטים שקבר הפכו מושא ללעג. ואז, לפתע, היכתה בו מחלת הסרטן, ולקחה ממנו את הכלי החשוב ביותר: הקול. בגיל 63 הוא החל במסע להמציא את עצמו מחדש
אילן קפרוב | mako | פורסם 19:50 14.03.13
עדיין כאן, ביצ'ז|צילום: Ethan Miller, GettyImages IL
"אם מישהו מהחבר'ה ינסה לשכנע אתכם לצפות בחרא הזה, תודיעו לו בעדינות שהוא אידיוט" (מתוך הביקורת על "הקרב על לוס אנג'לס", 2011)
רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם ביותר בעולם, מעולם לא האמין באנדרסטייטמנט. כבר ארבעה עשורים שהמילים שלו קובעות את הטון בהוליווד. אם הסרט שלכם דרעק, הוא לא יבחל בשום דרך עוקצנית כדי לבטא את זה. לא פלא שבמהלך אמצע העשור הקודם, כשמחלת הסרטן לקחה ממנו את יכולת הדיבור, היו בעיר הסרטים מי שלא קיבלו את הידיעה בצער. אבל איברט, כמו ג'ורג' השישי, המלך המגמגם של בריטניה ב"נאום המלך", לא התכוון לוותר לעצמו בקלות כזו, ויצא למסע בעקבות הקול האבוד. היום הוא משתמש בתוכנת מחשב שמדברת עבורו, והביקורות שלו הן עדיין הדבר הסיוט של כל בלוקבאסטר חדש.
כמה השתעממתי מאחד עד הר ברוקבק
סוף סוף יש לי משהו לשים ליד מטהר האוויר בשירותים|צילום: Kevin Winter, GettyImages ILכבר כתיכוניסט בן 15 הסתכל איברט, בן להורים ממוצא הולנדי-גרמני, על העולם במבט ביקורתי. בזמן שהחברים התעסקו באהבות ראשונות והתנסויות נעורים, הוא ישב במערכת ה"ניוז-גאזט", וכתב פרשנות ספורט על ביצועיהם של שחקני ליגת התיכונים המקומית בעיר שמפיין (כן, כמו המשקה) באילינוי. כשהתקבל למסלול דוקטורט בעיתונות של אוניברסיטת שיקגו, חיפש עבודה שתאפשר לו לממן את עצמו, וקיבל פנייה מעורך ה"שיקגו סאן-טיימס" לשמש ככתב ספורט. שנה לאחר מכן החליטה אלינור קין, מבקרת הקולנוע של העיתון, לעזוב, ואיברט (שששימש כמבקר בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה), נזרק על ידי העורך, רוברט זונק, למים העמוקים.
הסימן הראשון שזונק פגע בול בהימור שלו, הגיע כשאיברט (שהיה רחוק רק שני קורסים מתואר דוקטור לעיתונות) עזב את האוניברסיטה, והחליט להקדיש את עצמו באופן מוחלט לכתיבה. הסימן השני הייתה ההבנה שהמבקר הצעיר לא מתכוון לשחק לפי הכללים. ביקורות הקולנוע של תחילת שנות ה-70 היו קרות וטכניות, ולרוב נכתבו מנקודת מבט של מערכת העיתון. איברט לא התכוון לתת לאף אחד לצפות בסרט ששנא או להחמיץ סרט שאהב. בעיניו מבקר הקולנוע היה שליח של הקורא, שחוזר אליו כדי לספר על החוויה שעבר לא פחות מאשר על הסרט שראה.
"הדבר החשוב ביותר למבקר הוא להיות הוגן עם הקוראים שלו", סיפר איברט בראיון, "אם תהיה כזה, תוכל לתת לסרט ביקורת רעה והקוראים שלך עדיין ירצו ללכת אליו. התפקיד שלנו הוא לא לספר מה קורה בסרט, אלא על מה שקורה לנו בסרט. על מה אנחנו הרגשנו. הרבה מבקרים מתביישים להודות שהייתה להם תגובה רגשית כלפי סרט. אם בכית – ספר שבכית, אם צחקת – ספר שצחקת, אם השתעממת – ספר כמה השתעממת. אי אפשר להסתכל על הדברים מלמעלה כאילו אין לך שום קשר אליהם, היית שם ואתה חייב להעביר מה חשבת. זה הקול הייחודי שלך".
הקול הייחודי הזה הפך את איברט לכוכב עולה בעיתונות העולמית. הרבה לפני הרשתות החברתיות והבלוגים לקולנוע ברשת, הסגנון שלו דיבר לקוראים בגובה העיניים ובלי התנצלויות, עם ציטוטי ביקורות שהפכו לא פחות פופולאריים מהסרטים עליהם נכתבו. המתכון היה ברור: כדי להפוך את הקולנוע שאהב למשהו שאנשים רוצים לדבר עליו, הוא חייב להיות קודם כל פופולארי בעצמו. לכן, עם כל הכבוד לחשיפה הגדולה שקיבלו הטורים והביקורות שכתב (שהועברו בסינדיקציה ליותר מ-200 עיתונים ברחבי העולם), הדרך למיינסטרים דרשה מדיום חזק הרבה יותר.
הדייט שלי עם אופרה
אז מה? נלך? הסרט נגמר כבר לפני שעה|צילום: Disney-ABC Domestic Television, GettyImages ILהצעד הגדול בבניית המותג הגיע ב-1975, אז החליט איברט לחבור לג'ין סיסקל, מבקר הסרטים של העיתון המתחרה, ה"שיקגו טריביון", לתכנית שבועית שתעסוק בביקורות סרטים. התכנית הראשונית הופקה על ידי הערוץ הציבורי של שיקגו, אבל צברה כל כך הרבה פופולאריות עד שב-1978 החליטה רשת PBS (המקבילה האמריקאית לערוץ הראשון) לשדר אותה בתפוצה ארצית. כך נולדה תכנית ביקורת הסרטים המשפיעה ביותר בעולם: "בקולנוע עם סיסקל ואיברט". חצי שעה שבועית במהלכה ישבו זה לצד זה שני עיתונאים בבית קולנוע ריק, ודסקסו על ניואנסים בסרטים שראו השבוע. נשמע משמים? מסתבר שזו הייתה הטלוויזיה במיטבה.
לא קשה להבין למה סיסקל ואיברט הצליחו להפוך מוצר כל כך לא טלוויזיוני, לכאורה, להצלחה. השניים נראו כמו הגרסה החנונית לשמן והרזה, מעולם לא הסכימו על דבר, גלגלו עיניים, קטעו זה את זה והרימו אחד לשני להנחתה בקצב של מכונת ירייה. עבור צופי הטלוויזיה של שנות ה-70 וה-80 נראו השניים כאילו נלקחו מדיאלוג של אהרון סורקין. יחד הם יצרו את "מותג האגודלים", הציון הסופי לכל סרט עליו דיברו וההוכחה שהלייק היה כאן הרבה לפני מארק צוקרברג. שני אגודלים למעלה הבטיחו הרבה צופים שינהרו לקופות, שניים למטה שלחו לא מעט אנשים לחפש עבודה חדשה בעיר. "ויכוחים על קולנוע הם כמו ויכוחים על ספורט. ברגע שאתם נכנסים לזה, לכולם יש מה להגיד", נכתב במגזין "פורבס", שבחר את השניים למבקרים החשובים ביותר בעולם.
אני גידלתי אותה|צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty imagesההצלחה של הזוג המוזר הפכה אותם למבקרים קבועים בתכנית האירוח המובילות בארצות הברית. מקונאן ועד דייויד לטרמן, הם הופיעו בסלון האמריקאי פעם אחר פעם, מבצרים את מעמדם כקובעי טון האיכות. עם הזמן הם ניצלו את הכוח הזה כדי לעזור למותגי ענק עתידיים לעשות את הצעד הראשון. "בוקר אחד הוזמנו ג'ין ואני לבולטימור כדי להופיע בתכנית טוק שואו מקומית של מנחה מתחילה בשם אופרה ווינפרי", כתב איברט במאמר לרגל 20 שנים לתכנית האירוח הפופולארית, "יתר האורחים בתכנית היו שף צמחוני וארבעה גמדים לבושים כמו צ'יפמאנקס. תוך דקות ספורות הבלנדר של השף התפוצץ וחתיכות זוקיני התעופפו על הספות של האורחים, כל זה בזמן שהגמדים נקרעים מצחוק על הרצפה ולא מסוגלים לשיר את מה שהובאו לשיר. הסתכלנו עליה שנינו, והיא פשוט ניגבה את הספה עם הכרטיסיות והמשיכה כמו כלום. הבנו שיש לנו פה עניין עם אישה מוכשרת".
"כמה חודשים אחר כך אופרה כבר הייתה להיט גדול הרבה יותר, ואני יצאתי איתה לדייט. תוך כדי שאנחנו מחכים בתור לקולנוע היא סיפרה לי שראשי ABC רוצים להעביר את התכנית בסינדיקציה ארצית. 'אם זה לא יעבוד', אמרה לי, 'אני יורדת מהאוויר תוך חודשיים'. אז לקחתי מפית ועט וציירתי חמש שורות: בראשונה כתבתי כמה הרווחתי לפני שהתכנית שלי ושל ג'ין עברה לשידור ארצי, בשנייה הכפלתי בשתיים (כדי לכלול גם את ג'ין), בשלישית שוב הכפלתי בשתיים (כי התכנית של אופרה כפולה באורכה משלנו), ברביעית הכפלתי בחמש (מספר הימים שבהם תשודר התכנית) ובחמישית שוב בשתיים (הערכה שהרייטינג שלה יהיה לפחות כפול משלנו). חישבתי את הסכום הסופי והעברתי לה. אחרי עשר שניות היא החליטה ללכת על זה".
בעקבות הקול האבוד
הגענו לקונצנזוס: זה הסרט הגרוע הכי טוב שיצא אי פעם|צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty imagesתור הזהב של שני המבקרים הסתיים ב-1998, אז התגלה במפתיע גידול סרטני במוחו של סיסקל. שנה לאחר מכן (שברובה המשיכו השניים לשדר את התכנית) הלך חברו הטוב של איברט לעולמו. "אני מתגעגע לג'ין", סיפר איברט בראיון למגזין "פיפל", "כשאני רואה משהו בקולנוע, אני ממש יכול להרגיש אותו מצחקק או נוחר בבוז. אני מתגעגע גם לוויכוחים שלנו, מעט מאד דברים הצליחו לעצבן אותי כמו הטענה ש"קרמר נגד קרמר" טוב יותר מ"אפוקליפסה עכשיו", הוא מסביר בחיוך. איברט התעקש להמשיך את התכנית במשך שלוש השנים הבאות, עד שהרוצח השקט הגיע לביקור גם בגופו. ב-2002 אובחן כלוקה בסרטן בלוטת התריס ונדרש לטיפול כימותרפי ממושך, תוך שהוא מתעקש להמשיך ולהנחות. ב-2006 התאשפז לצורך ניתוח להסרת רקמות נגועות בפיו, שכלל גם הסרה של עצם הלסת. שבועיים לאחר מכן יביא הניתוח הזה לשינוי דרמטי בחייו.
בעודו עושה את ההכנות האחרונות להשתחרר מבית החולים, פרץ לפתע דימום מאסיבי מעורק הראש של איברט. כשהוא מרחף בין חיים למוות, הוא הובהל לחדר הניתוח, שם ייצבו הרופאים את מצבו, אך קבעו מיד שלא יוכל להשתמש עוד בקולו. בשל צניחת הלסת, נמנעה ממנו היכולת לייצר צלילים, על אף שהלשון ומיתרי הקול שלו נותרו בריאים לחלוטין. שני ניתוחים מסובכים נוספים שעבר לא הועילו. "אחרי הניתוח נמנעתי במכוון מלהסתכל על עצמי במראה", כתב בבלוג שלו, "בדמיון שלי פני נותרו תקינים. ביקשתי מהרופא האחראי עלי, ד"ר רייסברג, לספק לי זקן מלאכותי, שיכסה אותי בציבור. הוא חייך ולקח אותי למרפאה מיוחדת לצורך מדידות. אחרי שנתיים של עבודה נוצרה פרותזה מיוחדת, שדימתה במדויק את הלסת שלי, כאילו מעולם לא נפגעה. אבל התמונות שלי כבר התפרסמו בעולם, וידעתי שכולם כבר בעצם יודעים מה קורה שם באמת, ואז גם הבנתי: אני חי בשלום עם המראה שלי".
הצעד הבא היה הניסיון למצוא דרך כדי לחזור ולתקשר עם הסביבה, כפי שהיה רגיל כל חייו. בתהליך שמזכיר במעט את זה של פרופסור סטיבן הוקינג, איברט מצא את עצמו בוחן קולות ממוחשבים שונים, שיקריאו את מה שהוא כותב על המסך. אחרי ניסיונות של מספר שנים הוא בחר להשתמש בקול הממוחשב אותו ייצרה "אפל". בהרצאה יוצאת דופן במסגרת "Ted" תיאר איברט, בעזרת חברים, את תהליך ההמצאה מחדש של הקול שלו (מומלץ מאד לצפות, לפחות בדקות הראשונות), שמאפשר לו לשוב ולתקשר עם הסביבה.
לא טוב לכם? צייצו לו
בגיל 70 ממשיך איברט בעבודתו, כאילו לא חלה מעולם. עוזרת רפואית מיוחדת מתגוררת עמו ועם אשתו, צ'אז, כדי לסייע לו במטלות שונות, אך הוא מוגדר כעת נקי לחלוטין מסרטן. לפני חמש שנים הפך למבקר הקולנוע הראשון אי פעם שזוכה בפרס פוליצר היוקרתי, ומיד לאחר מכן גם לראשון שזוכה לכוכב משלו בשדרת הכוכבים של הוליווד. עם ירדת התכנית, חזר לבקר בבלוג מיוחד בקצב של שישה סרטים בשבוע. בסה"כ פרסם לאורך 46 שנות הקריירה שלו למעלה מ-10,000 ביקורות ו-3,000 מאמרים בנושא קולנוע. בראיונות שהעניק לאחרונה טען שהוא מאושר ממצבה של ביקורת הקולנוע, כתוצאה מהשפעת האינטרנט, והצליח בעצמו להפוך לחלק בלתי נפרד ממנה. הוא נחשב כיום לאחד מהמשתמשים החשובים בטוויטר, עם למעלה מ-800 אלף עוקבים ו-30,000 ציוצים. "המחשבה שאפשר להעביר כתיבה טובה ב-140 תווים נשמעה לי מופרכת לחלוטין", סיפר לאחרונה בבלוג שלו, "היום אני מבין שטעיתי, הפכתי למכור".
לאורך השנים פרסם 15 ספרים בנושא קולנוע, לא כולל יומן הסרטים השנתי, שסוקר את הסרטים הטובים ביותר באופן קבוע מאז 1967. בספרים ריכז את הביקורות לסרטים שזכו לציונים הטובים ביותר, וקריין רצועות פרשנות מיוחדות לקלאסיקות כמו: "נהג מונית" ו"האזרח קיין". הבחירות שלו נחשבות עד היום לרשימות חובה לכל חובב קולנוע, וממשיכות לקלוע בכל פעם מחדש (את "ארגו" הוא הכתיר לסרט הטוב ביותר של השנה כבר בדצמבר). לצד אלה, ניצל את הספרים גם כדי לאסוף את העקיצות הארסיות ביותר שהעניק לאורך השנים לספר: "שנאתי, שנאתי, שנאתי את הסרט הזה" (ציטוטים נבחרים ממנו תוכלו למצוא בתמונות לאורך הכתבה). ומה עם העתיד? איברט מסתכל עליו כמתנה, שנועדה לאפשר לו להמשיך במשימת חייו: לסמן לכם באגודל מהו הסרט שאתם פשוט חייבים לראות בסופ"ש הקרוב.
תאכל את זה, צוקרברג|צילום: Frederick M. Brown, GettyImages IL
