עזה, 2004. מבצע "ימי תשובה". לא רחוק מהנגמ"ש שלי מסתובב טיפוס מוזר. הוא נראה כמו אחד שלא ממש מחובר למציאות. אני מקבל הוראה לא לירות עליו, אבל ממשיך לעקוב אחריו מבעד לכוונת. אני לא יודע מה הולך לקרות.
סצנה דומה לזו פותחת את "צלף אמריקאי": אישה וילד מתקרבים לרכב צבאי משוריין. גיבור הסרט, צלף ה-Navy SEAL כריס קייל (שדמותו מבוססת על סיפור חייו של כריס קייל האמיתי), צופה בשניים מבעד לכוונת רובה הצלפים. הוא צריך להחליט אם השניים מסכנים את הכוח הצבאי או שהם עוברי אורח תמימים. גורל החיילים שעומדים בדרך נמצא בידיו.
האדם שהסתובב בקרבת הנגמ"ש שלי בעזה לא היה תמים. כשקלטתי לפתע שהוא מוציא מהכיס רימון ועומד להשליך אותו על הכוח, יריתי בו והרגתי אותו. אלה ההחלטות המהירות והקשות שצלף צריך לקבל.
לוחמה פסיכולוגית
לקורס צלפים הגעתי בגלל טעות ביורוקרטית צה"לית טיפוסית. הבחור שהיה אמור ללכת התגלה כלא מתאים מבחינת הפז"ם, ואני הייתי החייל הצעיר היחיד בבסיס באותו יום. במוצאי שבת, בשתיים בלילה, הודיעו לי שלמחרת בבוקר אני צריך להתייצב במתקן אדם.
דבר אחד שכחו להגיד לי בקורס; לא אמרו לי שהנשק האמיתי שלי אינו הרובה. הנשק האמיתי הוא הפחד. הפחד של האדם בצד השני להרים את הראש. כי כשהראש יתרומם, הצלף הבלתי נראה בצד השני ידפוק בו כדור. כשבאחד המבצעים הייתי בעצמי מטרה לצלף, הבנתי את זה היטב.
הדברים האלה חוזרים אלי מדי פעם. זה קרה לי שוב עם "צלף אמריקאי", שפשוט טלטל אותי. ברגע שראיתי את ההקפדה על הפרטים הקטנים – איך לשים את הרגל כשיורים, איך להזיז קליקים בזמן שהעין בכוונת – הבנתי שהסרט הזה הולך לקחת אותי אחורה.
כחייל צעיר, יש דברים שאתה פשוט לא מבין. כאדם מבוגר, יש דברים שאתה מדחיק. "צלף אמריקאי" הזכיר לי את הרגעים האלה שבהם הייתי מתבונן על אנשים דרך כוונת. אתה מסתכל על מחבל במשך רבע שעה, מחכה שהוא יפליל את עצמו. ופתאום אתה מתחיל לשים לב לפרטים הקטנים: צבע החולצה, מעיל העור, זיפי הזקן, תחילת ההקרחה. בדיעבד, להסתכל על מישהו דרך הכוונת ואז לסחוט את ההדק זה לא משהו שעובר מתחת לרדאר.
העבודה מסתכמת בעיקר בהתבוננות על הסביבה וחיפוש אחר מה ששונה. רוב הזמן אתה מתבונן באנשים פשוטים: נשים תולות כביסה, גברים עובדים בשדה, ילדים משחקים ברחוב. שום דבר שונה מהשכונה בבית.
ואז אתה שם לב למשהו. הגבר שמדבר בטלפון בצורה מוזרה. ההוא שמציץ מבין הבתים. האנשים שנעלמים מהרחוב. אתה מבין מיד שמשהו הולך לקרות, ואתה יכול להיות ההבדל היחיד בין מבצע מוצלח לכותרות שחורות בעיתון.
גיבור או רוצח?
אני בן 30 וקצת, תושב מרכז הארץ. אקדמאי, הייטקיסט, נשוי לאישה מדהימה ואב לילד מקסים. בקיצור, אני אדם די רגיל. השכן הנחמד שלכם מהדלת ממול. לא איזה רוצח קר רוח.
בארצות הברית יש מי שטוען שאסור היה לעשות סרט על חייו של צלף כמו כריס קייל, שהוא אינו גיבור, שהוא בכלל רוצח. ברור לי שמי שאומר דבר כזה לא היה אף פעם בקרב. קור הרוח של קייל הוא חלק מעבודתו כצלף. בלהט הקרב, כשכולם דרוכים ומתוחים, הצלף צריך להיות האיש הכי רגוע בעולם. צלף לא רגוע זה צלף שלא פוגע. הרי צלף לא יורה סתם; הוא מתבונן במטרה, אומד את המרחק, את המהירות, את כיוון ומהירות הרוח. הוא עושה התאמות, ורק בסוף – יורה.
וכשצלף יורה, הוא חייב לדעת שהוא יורה על מטרה לגיטימית. הוא צריך להבחין ממרחק של 400 מטר בין צינור השקיה למטול RPG. הוא צריך להבין אם הראש שמציץ מערמת החול הוא ראשו של נער מפוחד שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, או של מחבל שמסתתר. וצלף מוצלח יודע לפגוע במחבל גם בתוך אוכלוסייה אזרחית, מבלי לפגוע בחפים מפשע. זאת לא הגדרה של רוצח.
ומה אתה עושה כשבצד השני עומד ילד שמרים נשק ומכוון לעבר החיילים, כמו באחד הרגעים החזקים ב"צלף אמריקאי"? זאת שאלה לא פשוטה. ילד עם נשק הוא עדיין ילד, וישנה איזו הבחנה בין מחבלים לאזרחים. מחבל יכול להיות צעיר משולהב, אבל גם אישה או נער. אני רוצה להאמין שבמצב שבו הייתי מזהה ילד שעומד לפגוע בחיילים, לא הייתי מהסס. אבל אני לא יכול להיות בטוח בזה.
ומה זה עושה לך, כאדם? כריס קייל התקשה להתמודד עם השיבה לחיים נורמליים. אני מאמין שמי שעבר דברים כמו שהוא עבר, עם חברים שנפצעו ונהרגו, לא יכול לחזור הביתה ולהישאר אדיש. עם השנים אתה מתבגר ומבין קצת יותר טוב מה בדיוק עשית. כשאני חושב על הדברים האלה, אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם המג"ד כשעזבתי את הגדוד. המג"ד אמר לי את האמת הפשוטה: "כשיבוא היום, ויהיו לך מחשבות וספקות על מה שעשית, תזכור תמיד שלא ירית סתם ושלא הרגת סתם. הגנת על הארץ שלך, וחשוב יותר – על חיילים ועל החברים שלך". באותו זמן הדברים נראו לי מנותקים וחסרי משמעות. אבל היום אני יודע שהוא צדק.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגתי מישהו. זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, אחרי שאני וצלף נוסף שכבנו בעמדה מאמצע הלילה. פתאום הופיע אדם, השקיף לעבר עמדה שאליה עמד להגיע טנק, שלף טלפון, התקשר ונעלם.
חמש דקות אחר כך הופיעה במקום שלישיית גברים, סוחבת משהו כבד – שניים רצים עם מטען לעמדת הטנק, השלישי מצלם. ירינו על הצלם. מתוך הכוונת יכולנו לראות אותו נופל על ברכיו, מביט לצדדים. הקצין צעק בקשר "איך פספסתם?!". מטח שני. הצלם נעלם. זה לא כמו בסרט – כאן אין הילוך חוזר, אין קלוז אפ, אין שובלי דם. אני לא באמת יודע מה קרה. פגעתי? פספסתי?
אחרי שעה הגיע למקום כוח ודיווח על ארבע פגיעות מדויקות. כל כדור - בתוך החזה. כולם מברכים, אני בשמיים. אף אחד לא חושב על מה בדיוק קרה ומה זה אומר. ייקח שנים לפני שאקלוט את זה. הרגתי אדם. ואני לא מתחרט על הירייה הזאת. אני לא מתחרט על אף כדור.
נ' (השם המלא שמור במערכת) משרת כצלף בשירות מילואים
עוד ב-mako תרבות: