״יש תמונות שלי באינטרנט, תמונות עירום!״, מתייפחת טארה ריד. וזה לא קורה אחרי עוד פדיחת פפראצי, אלא בסצנת הפתיחה של ״משחקי פיתוי״. אחד מהחששות הנפוצים של בני נוער ב- 2014 מתממש כבר בדקות הראשונות של סרט ששוחרר לאקרנים השבוע לפני 15 שנים, מה ששלח אותנו לבדוק איך עומדים כמה מסרטי הנעורים של אותה השנה במבחן הזמן.
בסוף שנת 1999 הכריז עליה המגזין ״אנטרטיינמנט וויקלי״ כ״שנה ששינתה את פני הקולנוע״. הצהרה שנראית במבט לאחור מעט בומבסטית, אבל רק רפרוף מהיר על רשימת הסרטים שיצאו בשנה ההיא מספיק בשביל להבין שמשהו גדול קרה בהוליווד, רגע לפני סוף האלף: ״מועדון קרב״, ״מטריקס״ ו״אמריקן ביוטי״, לצד ״מגנוליה״, ״החוש השישי״, וגם ״גרין מייל״. זהו חלקיק מזערי מרשימה מכובדת של סרטים שסידרו לעצמם מקום של כבוד בהיסטוריה של הקולנוע, אך 1999 תיזכר גם כשנה משמעותית גם עבור ז׳אנר סרטי הנעורים.
ההצלחה של ״אמריקן פאי״ הולידה כמה וכמה המשכונים, אבל באופן מפתיע, כמעט ולא קמו לו חקיינים. גם צוות השחקנים, ברובו, לא הצליח לנער מעצמו את הדמויות מתיכון איסט גרייט פולס, מה שעזר לקבע אותו במשבצת מאוד מסוימת על הטיימליין של חיינו. היתקלויות אקראיות בסרט בערוצי הסרטים עשויות להיות מהנות גם אם אתם יודעים בדיוק מה קרה בפעם ההיא במחנה המוזיקלי, אבל הן בעיקר מסע בזמן אל חמש הדקות בהיסטוריה בהן בלינק 182 היו מגניבים ומוקצ׳ינו נחשב משקה מתוחכם. ״אמריקן פאי״ היא קפסולה שתפסה בהצלחה רגע מאוד ספציפי ברוח התקופה, אבל השאירה אחריה גם מורשת מעבר לציטוטים נטחנים: המונח ״מילף״, ואנשים שעדיין מתעקשים לצלם את עצמם כשהם עושים סקס, או כשהם חושבים שהם הולכים לעשות סקס.
באותה שנה יצא גם ״10 דברים שאני הכי שונאת אצלך״, אולי האנטי-תזה המובהקת ל״אמריקן פאי״. התמהיל הליהוקי נרקח משני כוכבי טלוויזיה צעירים ומוכרים (ג׳וזף גורדון לוויט של ״מפגשים מהסוג האישי״ ולריסה אולייניק מ״עולמה הסודי של אלכס מאק״), אליהם צוותו ג׳וליה סטיילס, שחקנית בתחילה דרכה, והתגלית הית׳ לדג׳ר. עובדת היותו עיבוד ל״אילוף הסוררת״ של שייקספיר ממקמת את ״10 דברים״ הרחק מ״אמריקן פאי״ על סקאלת סרטי ההתבגרות, והוא אכן מתוחכם, רגיש ובעיקר מעודן בהרבה.
אבל ״10 דברים״ טוב לא רק בזכות שייקספיר. שלא יהיה ספק, כתביו של שייקספיר נצחיים וכשהם מעובדים היטב הם מתאימים עצמם לכל תקופה, אך המנוע העלילתי בסרט חלש במקצת. נראה שאפילו ליוצרי הסרט עצמם היה קשה להאמין שסיפור על אב האוסר על בתו הצעירה להתרועע עם בנים עד שיימצא בן זוג לאחותה הדעתנית, יצליח להחזיק בסרט שמגיע שנייה לפני המאה ה-21. זה לא מעניין מספיק, וזו גם לא הסיבה שאנחנו מתים על הסרט הזה.
הדמויות כאן חכמות מאוד, אולי מדי, לגילן, אך בו בזמן גם תמימות בצורה שובת לב וחמודות מבלי להיות סכריניות כלל. קאט (סטיילס) היא דמות שאיננה נרתעת מלהביע דעתה, לא נחמדה אבל גם לא נופלת למלכודת הכלבה, הפופולרית כל כך בסרטים מהסוג הזה. והכי חשוב (אם לא ראיתם את הסרט או נחשפתם לאחד העיבודים הקודמים שלו, דלגו לפסקה הבאה): היא לא מוותרת על עקרונותיה או עוברת שינוי חיצוני (זוכרים את ״יש לה את זה״, גם הוא מאותה השנה?) בשביל לזכות בבחור. היא אמנם נופלת קורבן למזימה משפילה, אבל לא מוותרת או מתפשרת בדרך לאהבה. וזה כואב, כל כך כואב שגם 15 שנה לאחר מכן, אי אפשר שלא לבכות כשהיא מקריאה בכיתה את השיר שכתבה.
גם ״משחקי פיתוי״ מבוסס על קלאסיקה - הרומן הצרפתי ״יחסים מסוכנים״ (שזכה לעיבוד בסרט בעל אותו השם משנת 1988, זכה בשלושה פרסי אוסקר והיה מועמד לארבעה נוספים). ״משחקי פיתוי״ לא עשוי מהחומרים מהם עשוי האוסקר, ולמעשה הוא הסרט הפחות מצליח מבין אלו שנסקרו כאן. אז למה אנחנו נותנים לו כזה מקום של כבוד? כי 15 שנה לאחר מכן הוא עדיין חד, מדויק, ובעיקר מה שלא כולם הבינו שהוא: פרודיה.
לא מדובר אמנם ב״מת לצעוק״ או ״קטע מהסרטים״, שלעגו לסרטי הניינטיז באופן מובהק, אלא בשימוש מוקצן עד כדי גיחוך באלמנטים מסרטי הנעורים של התקופה. שרה מישל גלר וריאן פיליפה, שזכו להצלחה כבירה עם ״אני יודע מה עשית בקיץ האחרון״, מגלמים את מלך ומלכת האפר איסט סייד: תיכוניסטים תככנים חובבי סקס וסמים, שהם גם אחים חורגים שהיחסים ביניהם גולשים גם אל התחום הפיזי. מעין השראה ל״אחת שיודעת״, כשהצמד קתרין וסבסטיאן מגוללים לתוכם את בלייר וצ׳אק אך גם את דן וסרינה. כמתבקש, התערבות בין השניים יוצאת משליטה ומותירה אחריה סרט נעורים אפל ומופרך כאחד.
בנוסף ליחסים השנויים במחלוקת בין שני האחים, נראה כי אין פרה קדושה שלא ניסה הבמאי רוג׳ר קאמבל לשחוט: שרשרת הצלב של קתרין מלאה בקוקאין; ההורים, העשירים והנעדרים, מקורבים למשפחת קלינטון, כי הון-שלטון; אף אחד לא מתרשם מההצהרה של אנט (ריס ווית׳רספון), שנשבעת קבל עם ומגזין ״סבנטין״ לשמור על בתוליה עד לחתונה; קתרין מתנדבת ללמד את ססיל (סלמה בלייר), הנערה החדשה והילדותית, איך להתנשק; שחקן פוטבול שמתעקש להישאר בארון ומורה שחור לצ׳לו שחושש להתקרב לנערה הלבנה. כל אלו בוצעו במלאכת משחק מוגזמת להפליא, שלא ברור איך קיבלנו אותה כמו שהיא לפני רק עשור וחצי.
אהבנו את ״משחקי פיתוי״ ב- 1999 כי הוא הוסיף מנה הגונה של אדג׳יות לכל מה שראינו ואהבנו בסרטים אחרים: התערבויות שמסתבכות, הצורך הבלתי נגמר להיות פופולרי או העיסוק במין: איך, מתי ואיפה, כל אלו מוכרים לצופים היטב. הקצנתם עד כדי גיחוך ונוכחותם המתמדת של הסמים, הסקס והמזימות ההרסניות נותנות תחושה של משהו אסור, מה שהפך את ״משחקי פיתוי״ לסרט שאף מסיבת פיג׳מות אינה שלמה בלעדיו.
אנחנו אוהבים אותו היום כי אנחנו מסוגלים לראות מבעד לכל אלו ולהבין שהפרה הכי גדולה ש״משחקי פיתוי״ ניסה לשחוט היו סרטי הנעורים עצמם, ואת זה הוא מצליח לעשות לא רע גם ממרחק 15 שנים. אם ״אמריקן פאי״ תפס את רוח התקופה ו״10 דברים שאני הכי שונאת אצלך״ התהדר במוטיבים של ישן מול חדש, ״משחקי פיתוי״ ניסה להזהיר אותנו מעצמנו, מהסרטים שאנחנו רואים ומהעובדה שהפצת תמונות עירום שלנו ברשת רק הולכת ונעשית פשוטה יותר.