הייטרז גונה הייט: הכוכבים שאנחנו שונאים

ירון רוולסצ'י שונא את קים קרדשיאן

אני שונא את קים קרדשיאן. שונא את זה שאני לא יכול להפסיק לחטט לה באינסטגרם, שונא את מה שהיא מייצגת, את זה שהיא יושבת כאן תחת אייקון תרבות שאני מספר למה אני שונא אותו. שונא את זה שכולם פתאום אוהבים אותה, כשפעם הייתי מהבודדים בהחלט שהתרגשו מכל כתף חשופה שלה או צחוק מבויש.

האמת היא שאהבתי פעם נערה בלי משקפיים עם מינימום ניתוחים פלסטיים וכמות פוטושופ מדויקת, כזו שעוד השאירה בי מעט סקרנות. אבל אז, אותה נערה עם לוק לטיני, שורשים ארמניים ווייב אמריקאי בלתי נסבל עברה תהליך מפלצתי שהפך אותה למצגת אנושית של כל מה שמקולקל בדור הזה – תרבות נצנוצי הכלום אם תרצו, מלכת החטטנות והחיים בסרט – כן קימי יקרה, איבדת אותי איפשהו ב-2010 כשהפכת להיות נחלת הכלל ואהובת הקהל ופרצת את גבולות התיקייה הסודית במחשב שלי בקיבוץ. פעם היינו רק אני ואת, אז למה החלטת פתאום שזה לא מספיק לך?

Shot this for KimKardashianWest.com when I was 3 months pregnant  @stevengomillion

A photo posted by Kim Kardashian West (@kimkardashian) on Sep 23, 2015 at 9:11pm PDT

בעצם, אולי זו בדיוק הסיבה שאני שונא אותה כל כך – כלום לא מספיק לה – האישה הזו רק הולכת וצומחת, מתפתחת והופכת למפלצת שהתחילה מכלום והיום היא גדולה יותר מהבן זוג הזה שנשרך אחריה – כי בינינו, עם יד על העכבר, על איזו כותרת הייתם מקליקים יותר? זו שתבטיח לכם שיר חדש של קניה, או זו בה תתבשרו על עוד ניפ סליפ של קימי? התשובה ברורה, וזה מעצבן אותי ממש. די כבר.

יאיר ניקוליבסקי שונא את ג'אד אפטאו וכריסטופר נולאן

אז נכון, ג'אד אפטאו וכריסטופר נולאן לא עונים להגדרה המסורתית של "כוכבים" - פשוט כי עיקר הפעילות שלהם היא בצד השני של המצלמה. עם זאת, שני השמות הללו נוכחים כמעט בכל סרט שיוצא מהוליווד בשנים האחרונות, ולא יהיה מוגזם להגיד שלעתים אפילו יותר מהשחקנים עצמם. הסיבה היא שעל אף ששני הבמאים/מפיקים פועלים בז'אנרים שונים לחלוטין – אפטאו בקומדיות רומנטיות, נולאן במותחנים פסיכולוגיים - הם אחראים יחד לאותה מגמה מתסכלת: אובדן ההומור והקלילות בקולנוע הפופקורן האמריקאי. על כן אני שונא אותם שנאה יוקדת ופעילה, שבהפוך על הפוך גורמת לכך שאני עצמי שנוא בקרב חבריי. וזה ממש, אבל ממש לא פייר.

אם כן, תנו לי לנסות ולהסביר את עצמי רגע: ניקח קודם כל את אפטאו והברומנסים שלו - החל מ"הדייט שתקע אותי" ועד "אנשים מצחיקים"; הקומיקאי לשעבר למעשה לקח את תבנית הקומדיה הרומנטית, ותחת אצטלה של "סרטים בוגרים יותר" יצר סרטים ארוכים, יומרניים, קשקשניים ושמרניים, שהקומדיה היא החלק השולי שבהם. נולאן במקביל עשה את אותו מהלך בדיוק עם סרטי הבאטמן שלו: תוך קריאת תיגר לא רשמית על הסרטים ה"מצועצעים" של טים ברטון מתחילת שנות ה-90', הוא כאילו החליט ש"עכשיו עוסקים בסיפור באופן רציני" - אתם יודעים, כפי שראוי שיעסקו בסיפור על אדם שלראשו קרניים מגומי - והתוצאה היא סרטים שנהנים להסתכל על עצמם כ"אפלים", כשבפועל מדובר בגיבובים פילוסופיים בשקל המוגשים ברצינות תהומית וכמעט פארודית.

עד כאן, מילא. הבעיה היא שהקהל והמבקרים כאחד מעריצים אותם, מה שגורם לבמאים ויוצרים אחרים לחקות אותם. כך נוצר מצב שלא רואים יותר כמעט קומדיות או סרטי קומיקס שאורכים פחות משעתיים, כמו שלא רואים כמעט סרטים מהז'אנרים הללו שמכוונים ל"פאן" טהור; הם תמיד חייבים להציג גם צד "רציני" ו"בוגר" יותר. אבל עזבו אותי, נולן בכבודו ובעצמו היטיב לנסח את העניין ב"אביר האפל", עת הג'וקר פונה אל באטמן בשאלה אחת פשוטה להפליא: "Why so serious?". הית' לדג'ר כבר לא איתנו, אבל אני עדיין ממתין לתשובה.

שני נוי שונאת את ביונסה

אנשים רבים שואלים אותי כיצד אני מסוגלת לשנוא את ביונסה, ומאשימים אותי בחילול הקודש. "איך את יכולה להגיד את זה? היא האישה הכי מצליחה בעולם!". ובכן חברים, אם היא נחשבת לאישה המצליחה ביותר בעולם, אנחנו עמוק בחשכה. ואכן, כולם אומרים על ביונסה שהיא כליל השלמות, ולא רק כי היא נורא יפה אלא משום שהיא אשת עסקים מצליחה. אז תנו לי לספר לכם קצת על נשות עסקים, הן נוהגות לבוא לישיבות בלבוש מלא. הן נוהגות להתבסס יותר על השכל ופחות על התחת, זה מין קטע כזה. אבל גם לזה יש השגות, כי מסתבר שייצוג של נשים בתקשורת, אפילו פוליטיקאיות, מתבסס בעיקר על המראה שלהן.

אבל אוקיי, אני מוכנה להסכים שביונסה היא ממש סבבה, אם רק לא תתעקשו ותגידו שהיא פמיניסטית. תגידו שהיא יפה, תגידו שיש לה גוף של נסיכה, אבל אל תמכרו לי שהיא עושה שירות טוב לפמיניזם. כי אם הגענו למקום שבו אישה נערצת היא אישה שמתעסקת בלהיות הכי מושלמת, ללא רבב, ללא דופי flawless – כאילו מדובר בנסיכת דיסני, אז אנחנו ברגרסיה. אם גבר הוא טוב רק אם הוא שם עלינו טבעת, אז אנחנו לא נהיה חופשיות לעולם.

אם עוצמה נשית היא שוות ערך לתחת יפה, אז כנראה שמעמד האישה לא הולך לשום מקום. מה שביונסה עשתה כדי לזכות בתואר "האישה הכי מצליחה" הוא למכור את הגוף שלה. וזה לא משנה איך היא שרה ומה היא אומרת, כל עוד היא מקפצת בחוטיני לפני שלט ניאון זוהר שקובע שהיא לא אחרת מאשר פמיניסטית. ולמה כל כך מפריע לי השימוש השיווקי במילה הגדולה הזאת? כי בסוף נשים עוד יבינו שהן צריכות להתפשט בשביל לקבל הכרה, שכדי להצליח באמת צריך להיות מוכנה למכור את הגוף שלך. אפשר להתווכח על מידת ההעצמה שבזה, אבל דבר אחד בטוח, ביונסה משתמשת בגוף שלה כדי להצליח.

אם ההצלחה תלויה בגוף היפה שלנו, אז בחיים לא נוכל להתעסק במה שחשוב באמת. במקום, אנחנו נשב בבית בחוטיני ונחכה שמישהו ישים עלינו טבעת, כי זה הערך שמוכרים לנו. אם יש לכם קצת עניין בלנפץ את החומה המגדרית, ואתם רוצים עתיד טוב יותר לכן ולבנות שלכן, תניחו את האובססיה לביונסה, ותתחילו להתעניין בנשים שהצליחו לפרוץ את דרכן בעזרת השכל שלהן, בלי להתבייש.

ליזי מרדר כהן שונאת את וודי אלן

מאז ומתמיד לא חיבבתי את וודי אלן. תגידו שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי כי הוא במאי ותסריטאי נפלא, ואני אגיד לכם שמי שעוזב את זוגתו בגלל רומן עם בתה המאומצת, שצעירה ממנו ב-35 שנה, חי בסרט אבל כזה שאני לא מעוניינת לצפות בו. 

תגידו לי שה "רומן שלי עם אנני" הוא יצירת מופת ותנו לו את גלובוס הזהב על מפעל חיים, ואני אבוז לכם ואסתפק בשתי מילים: דילן פארו. אבל עוד לפני שקראתי את המכתב הנורא בו מתארת פארו את התעללויות המיניות מצד אביה שהחלו בגיל 7, לא ממש התחברתי לנוירוטיות האלנית.

תגידו מה הקשר? אלו חיים ואלו סרטים. ואומר לכם: הסרטים של אלן מתייחסים לא פעם לחייו הפרטיים בצורה עקיפה וסמויה. לראייה, סרטו האחרון: פרופסור מבוגר שמוצא נחמה בסטודנטית צעירה? מעניין איך הוא חשב על זה.

אחרי שנים שכל סרט חדש מעורר שמחה בקרב חבריי ואני היחידה שפוסלת מיד צפייה משותפת, נכנעתי פעם אחת וצפיתי ב"יסמין הכחולה". אודה ולא אבוש, הסרט היה טוב והשאיר בסופו תחושת ייאוש סמיכה. אבל המעידה החד פעמית שלי לא גרמה לי לסור מעמדתי. אלן בעצמו אמר פעם: "אם הסרטים שלי יעשו אדם אחד נוסף לאומלל, ארגיש שביצעתי מלאכתי נאמנה". ובכן, לא תודה.

צליל הופמן שונאת את טיילור סוויפט

תגידו, מה קרה לשיקול הדעת שלכם? אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת עכשיו. אותו שיקול דעת שגרם לכם להעביר אי אילו שנים בתפקוד יחסי אבל פתאום להחליט, הרבה אחרי גיל 16, שאתם אוהבים את טיילור סוויפט! שאתם מתמוגגים מכל סרטון באתי-לעזרת-ילדת-חולת-סרטן שלה, שאתם נהנים לשמוע בריפיט את השירים הבינוניים שלה מ-"1989" (שוב, שנת לידה שרחוקה מכם בהרבה) והחטא החמור מכל  - שאתם מאמינים שהיא באמת מדברת על המשברים שלכם, של כל בני האדם בעצם. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה עם מיליארדים בבנק ורגליים שאין להן סוף.

אחרי שהבנו שכל זה בסך הכול מעיד על קיומו של וירוס בתפיסה, תנו לי לתת לכם לתת לי לעזור - טיילור סוויפט היא לא החברה שלכם. היא קודם כל ואחרי הכול אשת עסקים. אני יודעת, זו הקלישאה הכי חבוטה בספר אבל נראה לי שאנשים לא פתחו ספרים הרבה מאוד זמן וככה התגלגלנו למפלצת הפופ השואבת שהיא טיילור. אני אבהיר, טיילור היא לא אשת עסקים מהז'אנר של פנינה רוזנבלום, זו שתמיד שולפים כשרוצים לתת דוגמה לבלונדינית רדודה שדווקא בנתה אימפריה בחוכמה, ובטח שלא מהז'אנר של ביונסה - טיילור סוויפט היא אשת עסקים מז'אנר מסוכן. למה? כי היא המציאה ז'אנר שמצליח לקחת פמיניזם, חברות נשית ושברון לב, לא לעשות איתם שום דבר משמעותי, לפרוט אותם למאות מיליוני דולרים והערצה חסרת גבולות ולא להיחשד לרגע בציניות. לעזאזל, היא אפילו זוכה לחיבוק תקשורתי שמסרב להרפות.

מה רע בזה יא קנאית, תשאלו. אני אענה שמה שרע בזה זה ששום פריבילגיה שסוויפט אוחזת בה לא גורמת לה להכיר בה ולתרום את מעמדה הכל-יכול לנושאים שלא הופכים אותה לגיבורת המונים בזכות טוויט אחד שאפילו לא מאלץ אותה לצאת מהאחוזה שלה. אתם מבינים, טיילור שרה, כותבת, מופיעה ומצטלמת בשביל אדם אחד בלבד - היא עצמה. רק תקראו את התשובה המנותקת שלה לקריאה של ניקי מינאז' על הגזענות בתעשייה כדי להבין שהיא לא באמת עסוקה במישהו שהוא לא היא. על הדרך היא גם גורמת לנשים שהיו אייקון עוד לפני שהיא הייתה ביצית כמו ג'וליה רוברטס והיידי קלום להתנהג כמו גרופיות מביכות במסע הכיבוש שלה את העולם. אז קחו ספוילר שחור לעתיד: ממש בקרוב הענן שממנו טיילור מולכת יתחיל להתפוגג כי אף אחד לא נשאר אהוב ככה לאורך זמן. לא נורא, את הדמעה שלה היא תזכה להזיל על הכתף של ג'יג'י חדיד ולנגב אותה עם ערימות של דולרים אז את הרחמים תשמרו למאיה בוסקילה.

נמרוד מירום שונא את טום קרוז

לא חסרים כוכבים מטורללים בהוליווד. למעשה, זה אחד הדברים הכי כיפיים בכל עולם הקולנוע האמריקני. סרטים זה נחמד, אבל כשאתה שומע שהשחקנית הראשית זרקה את כל תכולת הארון של יריבתה על המסך לרחוב, שהשחקן הראשי היה זקוק ל-20 טייקים רק כדי להתגבר על ההנג – אובר, זה מוסיף תבלין נחמד לכל העסק. אז כשטום קרוז קופץ על ספות, שותף לכת שטוענת שחייזרים עתיקים מציקים לנשמותינו ובכלל עושה שטויות, אני לא מתרגש. צריך להיות קצת משוגע כדי לשרוד בעיר הסרטים.

לא חסרים גם כוכבים שעסוקים רוב הקריירה בלשחק את עצמם בגרסאות שונות. ג'ון וויין היה פעם משהו חוץ מג'ון וויין? ג'ורג' קלוני מחליף מבטאים ומגדל זקן פעם בשני סרטים, אבל הוא תמיד ג'ורג' קלוני. אז כשטום קרוז תמיד משחק את קרוז, אני מבין אותו. מה עוד הוא יודע לעשות? למעשה, התפקיד הטוב ביותר של טום קרוז, בסרט "מגנוליה", אדיר כל כך בגלל שהוא נתן הזדמנות נדירה לקרוז לחשוף מה זה באמת אומר להיות טום קרוז. וכן, הייתה את הפעם ההיא ב"רעם טרופי", שכמעט גרמה לי לשנות את דעתי.

אז מה יש בעצם לא לאהוב בו? החיוך. כן, הסרטים שלו לרוב בינוניים, אבל מי מאיתנו לא הוציא פעם 100 מיליון דולר על סרט משעמם? קורה. אבל בכולם מככב החיוך של קרוז, שפעם נראה היה שיש בו משהו (יהירות? קלות דעת? האמונה השגויה שהוא באמת טייס כל כך טוב?), ומאז הפך למין מסכה שמאחוריה אין כלום. אפילו לא סיינטולוג שרוצה להמיר את דתך. כאילו הוא היה בובה מכנית, שעוד רגע תפרוץ מתוכה רוחו של יוצר החבובות ג'ים הנסון, או פשוט ערפד. בכל פעם שטום קרוז מחייך, והשיניים המושלמות מדי שלו זוהרות מולי, אני מרגיש צורך עז לברוח. אני לא רוצה לפגוש את ניקול קידמן, אני רוצה להיות ניקול קידמן ולהעיף את האיש הזה מהחיים שלי.