רד היא הרגשות המודחקים של אדלייד
בטוויסט של הסרט אנחנו מגלים למעשה שבמפגש הראשון בין אדלייד ורֵד (שתיהן בגילומה של לופיטה ניונגו) במבוך המראות התבצעה החלפה של המקור בכפיל: אדלייד התחילה את חייה בתור כפילה ועברה לחיות חיים נורמטיביים מעל פני האדמה, ואילו רד הייתה במקור "אדם אמיתי", עד שנותרה במנהרה מתחת לאדמה ונעשתה רוצחת "חסרת נשמה". אפשר להבין מזה שכל אחד בעצם יכול להשתנות בהתאם לסביבתו. כולנו יכולים להתחיל כ"חסרי נשמה", אך עם חינוך והכוונה נכונה להפוך ל"בעלי נשמה" ולהיפך. אבל בעוד שאנו יכולים להתקדם ולהשתפר מנקודת הפתיחה שלנו - אנחנו לא יכולים לחמוק מהעבר שלנו ולמעשה מעצמנו. כי גם מי שהיינו בעבר, הוא חלק מאתנו גם היום.
רד היא העבר של אדלייד ואדלייד היא העבר של רד, כל אחת היא חלק מהשנייה כמו שכל אדם מורכב ממי שהיה בעבר וממי שהוא בהווה. אבל אם נתעלם מהעבר שלנו ונתכחש לאדם שהיינו פעם, הוא יבוא לרדוף אותנו בכל הכוח. כשאדלייד מכחישה ומנסה לברוח מעברהּ בתור כפילה, הוא צף וחוזר, אלים יותר מתמיד. ניתן גם להבחין בכך שאדלייד הולכת ונעשית יותר דומה לכפילה שהייתה פעם ככל שהסרט מתקדם, היא אלימה יותר ודומה יותר לכפילים חסרי הנשמה ("הקשורים"). כי זה חלק ממי שהיא גם היום, גם אם היא הצליחה להקים משפחה בורגנית לתפארת וניסתה לשכוח שהיא התחילה את חייה בתור כפילה. בפוסטר של הסרט רד מחזיקה מסכה של עצמה - אפשר לראות בזה רמיזה לכך שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע, ושל אותה אישה. זוהי תזכורת שלמסכות שאנחנו עוטים על עצמנו יש תאריך תפוגה, וכשאנחנו מסרבים להסיר אותן, הן יוסרו בעל כורחנו - ואז שערי הגיהינום עלולים להיפתח.
(מעיין גוטנמכר)
רד היא קולם ונחת זרועם של המדוכאים והמודרים
בערך במחצית "אנחנו" מגיעים בני משפחת ווילסון, גיבורי הסרט, לבית משפחת טיילר הלבנה והטבוחה. הווילסונים מחסלים את הכפילים של הטיילרים, ולרגע נדמה שהם מצאו מקלט בבית המאובזר. יש לנו אוכל וגנרטור, אומר גייב ווילסון, למה שנעזוב ונסכן את חיינו במתקפת המשובטים?
אשתו אדלייד מסרבת. מי שהחלה את הסרט כשהיא נגררת אחרי בעלה כמעט בעל כורחה לסנטה קרוז ולהתמודדות בלתי נמנעת עם עברה המוזר והמודחק, לוקחת כעת את השליטה לידיה. אדלייד מבינה שבית הטיילרים הוא לא מקלט אלא מלכודת דבש, שכפילים רצחניים יימשכו אליו כמו עש לאש. הבית הזה - עם הגנרטור והריהוט היוקרתי ומערכת השליטה הממוחשבת - הוא לא רק דירת נופש של עשירים, אלא גם מגדל שן אנושי-טכנולוגי של פריבילגיה. זה מקום שבו המיוחסים יכולים להסתגר מפני העולם הפראי, וילה בג'ונגל. אבל במציאות של "אנחנו", המיוחסים הפכו מהאנשים הכי חזקים ומוגנים על פני האדמה למטרות חיות. אדלייד יודעת שזכויות היתר שלה איבדו תוקף, וחמור מכך: הן הפכו ממקדמה למכשול. ב"אנחנו" - ואם תשאלו את הבמאי-תסריטאי ג'ורדן פיל, כנראה שגם בעולם האמיתי - להיות הפריבילג שמסתגר בביתו ומפנה את גבו למתרחש זו לא אופציה; זה החטא הגדול ביותר.
זו מהות הנאום שמקרטעת בקול ניחר רד, הכפילה של אדלייד. זו המשוואה שהיא מציבה בפני אדלייד כמו מראה סדוקה ומסלידה: אין יתרת זכויות; יש רק מישהו אחר שנכנס למינוס. אין עשירונים עליונים בלי עשירונים תחתונים. אין "אנחנו" בלי "הם".
ההבדל המרכזי בין הווילסונים לטיילרים איננו צבע העור (שהרי הכפילים תוקפים את כולם כעיוורי צבעים) אלא ההתנהלות: משפחה נורמטיבית ומגובשת לעומת משפחה ראוותנית ומתפוררת שהורעלה על ידי כסף ובוטוקס. שתי המשפחות מותקפות, אך גורלן שונה: בעוד שהווילסונים זוכים מהכפילים לדקות ארוכות של חסד, הטיילרים מותקפים מיד; ובעוד שהווילסונים שורדים, הטיילרים נקטלים. עוד קודם לכן, כשהכפילים מתייצבים מול בתי המשפחות, אברהם ווילסון יוצא ומתעמת איתם, בעוד שג'וש טיילר בקושי מרים את עצמו מהכיסא כדי להציץ בחלון. כך בדיוק נראית ההיררכיה המוסרית של פיל: ככל שאתה מתעלם יותר מהשלכות הפריבילגיות, כך גורלך יהיה מר יותר.
אפוקליפסת הזומבים שלובי הידיים של "אנחנו" היא מרד הדחויים במיוחסים, גרסת האימה של המהפכה הצרפתית. את המרד הזה מפקיד פיל בידיה של רד - שהיא למעשה אדלייד ווילסון, המדוכאת הגדולה עלי אדמות ותחתיהן, זו שנלקחה ממנה זכות היסוד של בני האדם (שהיא זכות יתר בלתי מושגת עבור הכפילים): הזכות לחיות על פני האדמה. את הניצחון, עם זאת, הוא מעניק לאדלייד - שהיא למעשה רד, המדוכאת האותנטית שהצליחה להפוך את היוצרות ולנשל את תאומתה מחייה. פריבילגיה, רומז פיל, עשויה להיות עניין זמני: המיוחס של היום יכול להיות המדוכא של מחר. פיל לא רוצה שנביט במראה, אלא שנחפש את דמויות המראה; שנתבונן בקבצנים, במובטלים, ברעבים, בחולים, בזקנים, בכל החלכאים והנדכאים, ונגיד את מה שאומר ג'ייסון ווילסון: אלה אנחנו.
(ניב שטנדל)
רד והקשורים מנהלים מלחמה דורית מול אדלייד ונציגי דור ה-X
אחרי שנים שהתעלמו מהם, שניסו להחביא אותם, שאמרו להם שהעולם החיצון לא מתאים להם, לא שייך להם ושהם לא שייכים אליו, הקשורים - אותם כפילים מעוותים שחיים מתחת לאדמה - מחליטים להתקומם. הם תובעים שיכירו בהם כאנשים לגיטימיים בעלי רצונות ויכולות, שייתנו להם את מנת חלקם בשפע התרבותי והכלכלי של ארצות הברית ("אנחנו אמריקאים", מסבירה רד. כלומר, גם להם מגיע. גם לנו יש מקום). הם נתפסים כחצאי אדם, כחיות, כמוקצים וכמשונים, אבל הם בדיוק כמונו, בדיוק כמוכם, בדיוק כמו המבוגרים האחראיים שניסו לדחוק אותם הצידה ולהדחיק אותם מהתודעה. בהקשר הזה, "אנחנו" הוא סיפורו של דור שלם, ועל המאבק שלו להילקח ברצינות מול האדנות המוחלטת של הדור שקדם לו.
ההסבר הזה נתמך בכמה מהבחירות האמנותיות של פיל. אדלייד ירדה לעולם הכפילים ב-1986, ונאלצה להיוולד בו מחדש כרד. זה הופך את רד, שבתחילת הסרט עולה מהביוב ככוח אלים ובלתי מרוסן למילניאלית. ועל מי היא מאיימת יותר מכל? נכון, על העושר, הרווחה, השובע והשמרנות המחשבתית של בני דור הקודם. קמפיין "ידיים לרוחב אמריקה", שנראה לדור ה-X כניסיון האצילי ביותר לגשר על פערים חברתיים וכלכליים ולהביא שלום ורווחה לארצות הברית - נתפס אצל יורשיהם/כפיליהם כצעד ציני וממוסחר. התא המשפחתי הקלאסי של הווילסונים (ובצורה מובהקת יותר אצל חבריהם הלבנים, משפחת טיילר) גם הוא זוכה לגרסה מילניאלית מפוכחת ומודעת לעצמה - רד לא מאוהבת באברהם ואין לה בעיה לומר זאת. אין לה בעיה גם להביע חרטה על הילדים שהביאה רק כי ציפו ממנה לשכפל את הדגם שהציבו הדורות הקודמים.
המשפחה האדומה המודרנית הזו נראית לאדלייד וגייב כמו סיוט, ובצדק. הם הרי לא מבינים את הרעיונות הליברליים האלה. הם לא מזהים את השחרור מכבלי הקפיטליזם שהקשורים מציעים, את החברה המרדנית, הקיבוצית כמעט, שהם חיים בה. שהרי הפחד האמיתי של גיבורי "אנחנו" הוא לא בהכרח הסכנה שנשקפת לחייהם, אלא הידיעה שאפשר להחליף אותם. שיש להם מקבילים, כפילים, ושהכפילים האלה חזקים וחכמים כמותם, עם יתרון גדול אחד: הם רעבים יותר מהם. הם עוד לא הסתאבו, לא הפכו עצלנים ולשאננים. כשהווילסונים, כלומר נציגיו של דור ה-X בסרט, מבינים שיום אחד הקשורים יכסו את ארצות הברית מחוף לחוף, הם מבינים עובדה מצמיתה אחת: יום אחד הם יהפכו למיעוט. הם יתבגרו ויהפכו לחולים ולמסכנים. הם לא יובילו את החברה אלא - כמו קודמיהם, כמו כל דור מחדש - יהפכו לנטל. ג'ייסון, הילד הצעיר של הווילסונים, מבין את זה מיד: הוא מביט באדלייד בסוף הסרט ויודע שלא יוכל לחיות כמוה, שלא יהיה מה שהיא היתה ויעשה מה שהיא עשתה. הוא ימרוד, יתקומם ויפלס לעצמו דרך תרבותית, דורית, חדשה. וזה מפחיד לשני הצדדים.
(עדן יואל)
הכפילים הם עניי ארצות הברית, והם גוועים ברעב
בביקורת המלאה שלי על "אנחנו" כתבתי שלדעתי יש כאן אלגוריה פשוטה מאוד: הסרט הזה הוא על מי שהולך לישון שבע בעודו מדחיק את זה שבני אדם כמוהו נשארים רעבים. מה שלא יכולתי לעשות במסגרת של ביקורת נטולת ספוילרים זה להסביר למה דווקא זאת הפרשנות שלי, והתשובה חייבת להתחיל משתי תת-תשובות על דרך השלילה:
1. זה לא על צבע עור או כל נגזרת שלו. רוב הפרשנויות שקראתי מציעות וריאציה כזאת או אחרת על נושא השחורים-מול-לבנים, לרבות תיאוריות על חיסול חשבונות עם אותם שחורים שנתפסים כ"משתכנזים". אבל כמעט מובן מאליו בעיניי שזה לא באזור, מפני שלא רק המשפחה השחורה נתקלת בכפילים של עצמה; גם החברים הלבנים שלהם מקבלים דופלגנגרים על הראש ובסופו של דבר - בחלק החלש ביותר בסרט - אנחנו למדים שזאת בעיה כלל-אמריקאית, מה שמהדהד גם את תשובתה של לופיטה ניונגו ביושבה כצל של עצמה לשאלה "מי אתם": "אנחנו אמריקאים".
2. זה גם לא על עבדות מכל סוג שהוא. נתקלתי בתיאוריות על כך שהדופלגנגרים מייצגים עבדים, אבל זה לא מסתדר מלכתחילה מפני שהשעבוד כאן הוא הדדי, בעיקר אם מביאים בחשבון את הטוויסט (המיותר כשלעצמו) סביב הגיבורה. אין כאן אדונים ומשרתים, רק דמויות מראה, מה שמסביר את עצמו כשהמפגש הראשון איתן מתרחש באולם מראות. לא, נניח, באחד מהאירועים הטלה של המטורללים שמחזרים קרבות ממלחמת האזרחים האמריקאית.
עכשיו, הנה שלושה הסברים שתומכים בתיאוריית הרעב והשבע על דרך החיוב:
1. המפתח הוא "ידיים לרוחב אמריקה". ממש בתחילת הסרט מספרים לנו שהאירוע (האמיתי) הזה עומד לקרות ומזכירים לנו ששילוב הידיים ההמוני הוא הבעת סולידריות מול הרעב באמריקה. בהתחשב בכך שהסיום מהדהד את כל זה, ברור (אוקיי, ברור לי) שזה הרגע שבו ג'ורדן פיל סוגר את המטאפורה.
2. זה מסביר את המשפט ההוא על הארנבת. מוטיב הארנבים מאוד נוכח ויזואלית, אבל ההתייחסות המשמעותית היחידה אליו בדיאלוג היא שוב מצד הדופלגנגרית של הגיבורה, שמספרת שנאלצה לאכול בשר ארנבת נא בזמן שהמניאקית השנייה נהנתה ממיני תרגימה. אז הנה שוב, ביטחון תזונתי.
3. וזה עוזר להבין את הדילוג מ-1986 לזמננו אנו. האייטיז היו עשור של התעשרות חסרת בושה, של הגזמה, של "תאוות בצע היא טובה" (המשפט המכונן של גורדון גקו ב"וול סטריט", ולטעמי כל העשור ההוא בארבע מילים). גם אז היה לאמריקה נשיא שאיש לא חשב שיהיה נשיא (זוכרים את הגאג מ"בחזרה לעתיד"? "רונלד רייגן? השחקן?!") ואפשר לטעון שזה היה הסוף של מעט הערבות ההדדית שהייתה אי פעם באמריקה - ועדיין, אומר לנו פיל, אז היה לנו לפחות את "ידיים לרוחב אמריקה". מה יש לנו להציע היום למי שהולך לישון רעב?
אני יודע, אני יודע. הפרשנות שלי משאירה קצוות פתוחים. אבל גם זה משהו שכתבתי כבר בביקורת המלאה: "אנחנו" הוא ללא ספק סרט אלגורי, אבל זה לא אומר שהאלגוריה שלו מושלמת. למען האמת, ברבע הרביעי של הסרט אי אפשר לומר שהיא אפילו עובדת. אבל אני עומד על דעתי: זה על שבעים, רעבים ומה שיקרה ביום שלאחרונים יימאס להיות האחרונים. בהקשר הזה - ורק בו! - אני ממשיך לטעון בתוקף שזה לא על צבע עור. אפשר לטעון ש"אנחנו" הוא גרסת הסרט לשירו המופתי של ד"ר דרה מ-1992, The Day the Niggaz Took Over.
(תומר קמרלינג)