"סאבלט", עלילתי, ישראל 2020. בימוי: איתן פוקס
את העלילה אפשר לסכם במשפט אחד: עיתונאי אמריקאי מסבלט דירה של צעיר תל אביבי, ושניהם מקבלים מהעסקה יותר משציפו. אבל הסיפור כאן הוא פחות הסיפור: "סאבלט" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לתל אביב. אני לא חושב שאי פעם ראיתי את העיר שנולדתי בה כל כך יפה בסרט, והעובדה שהצפייה בו מגיעה דווקא כשתל אביב חצי מתה עושה את זה רק יפה יותר וכואב יותר.
את "סאבלט" כתב פוקס הוותיק ("ללכת על המים") במשותף עם איתי סגל, ובעוד שהתסריט נופל פה ושם למלכודות המתבקשות, הסיפור הזה על מפגש בין שני הומואים בקצוות שונים של החיים הוא ממילא פחות עניין של נראטיב ויותר של אווירה, ובמחלקה הזו מדובר בהברקה. הקרדיט מגיע קודם כל לצילום של דניאל מילר, שאני במקום עיריית תל אביב מחתים לאלתר לטובת קמפיין התיירות הבא של העיר, וגם המשחק המאופק של ג'ון בנג'מין היקי וניב ניסים עושה את שלו כדי לתרום לתחושה המאוד מדויקת, האורבנית-אנרגטית אבל גם איכשהו המאוד מלנכולית, שהופכת את 89 הדקות הללו לחוויית צפייה אפקטיבית מבחינה רגשית וסוחפת מבחינה אסתטית.
"התאונה", תיעודי קצר, ישראל 2020. בימוי: אמרי דקל קדוש
אני ממשיך לעקוב בהשתאות, כי פשוט אין מילה אחרת, אחר הקריירה של הבמאי הכל כך מוכשר הזה. לפני שלוש שנים הוא הדהים עם היצירתיות והמורכבות של "תמונות משפחתי בשנתי הי"ג", לפני חודשיים הפך את "בנפשם" של כאן 11 לתופעת רשת של מיליוני צפיות, ועכשיו הוא מציג את מה שלטעמי הוא היצירה המרשימה ביותר שלו עד היום.
"התאונה" הוא כמעט סרט המשך ל"תמונות משפחתי": גם הוא חוזר אל שנת בר המצווה של דקל קדוש, גם הוא מצליח לשזור עשייה דוקומנטרית ועלילתית, וגם הוא בו זמנית סרט בפני עצמו, סרט-על-סרט וסרט-בתוך-סרט. עכשיו, נכון שזה נשמע כמו התחכמות מעצבנת? אז לכן אמרתי שהשתאות זו המילה. יוצר אחר היה רוקח מהחומרים האלה הפלצה; דקל קדוש, שכל משפחתו משתתפת בשחזור תאונת הדרכים שעברה אז, עשה מזה את אחת מחוויות הצפייה החזקות שעברתי מאז לא זוכר מתי. זה מרגש, זה מעורר מחשבה, זה קורע את הלב, וכגבר גרוש - פרידת ההורים היא מוטיב ביוגרפי ואמנותי קריטי לסיפור - זה כמעט יותר מדי. בסך הכל 31 דקות, אבל היה לי העונג והמזל לצפות בסרט הזה באולם קולנוע של ממש, ואני אומר לכם: נכנסתי אחד, יצאתי אחר. "התאונה" גם זמין להשכרה חינמית לגמרי אז בכלל אין סיבה לוותר עליו.
"המשימה חברון", תיעודי קצר, ישראל 2020. בימוי: רונה סגל
רונה סגל - כן כן, מי שכתבה את התסריט ל"שש פעמים" המטלטל של יונתן גורפינקל - מגישה כאן ממש אמ;לוק, בסך הכל 22 דקות מסך, של פעילות צה"ל בחברון. הסרט עובר סעיף-סעיף על פרטים מהלו"ז ומהתו"ל הצה"לי בעיר - דברים כמו "ציר סטרילי", "שמירה סטטית" ו"יזומה" - ומי שמספק את הביאורים הם אזרחים בהווה ששירתו בעיר ומכירים אותה מקרוב. העשייה הדוקומנטרית כאן בסיסית מאוד, אפשר לתהות אם לא היה עדיף לסגל לציין במפורש במהלך עדותו של דין יששכרוף שהאיש הוא הדובר לשעבר של ארגון "שוברים שתיקה" (פחות עניין של גילוי נאות, יותר על תקן "כן כן, זה הוא, יש לכם בעיה עם זה?"), אבל זה לגמרי בשוליים. הסרט הזה הוא אגרוף בבטן הישראלית הקולקטיבית שאיכשהו התרגלה לעכל את הנוכחות המתנחלית/צבאית ב"עיר האבות"; סגל מספקת כאן תזכורת חשובה - כואבת, הכרחית - לכך שהעניין כולו הוא, איך לכנות אותו בלי להישמע מוטה פוליטית, אה כן, פסיכוזה.
"הציפור הצבועה", עלילתי, צ’כיה-סלובקיה-בריטניה 2019. בימוי: ואצלב מרהול
עשר שנים לקח לבמאי הצ'כי ואצלב מרהול להביא למסך עיבוד של הרומן מאת יז'י קושינסקי, על ילד נטול שם שנודד ברחבי מזרח אירופה וחווה כל זוועה שיש למלחמת העולם השנייה להציע. במהלך העשור הזה של קדם-הפקה, הפקה ופוסט-הפקה, מרהול השיג בין היתר הופעות אורח של הארווי קייטל, אודו קייר וסטלאן סקארסגארד; בסוף התהליך היו לו 169 דקות פילם 35 מ"מ, מצולמות בשחור-לבן העמוק והגרעיני שרק הפורמט הנכחד הזה מסוגל לייצר. ומה שבאמת מעניין אותי הוא אם מתישהו במהלך עשר השנים הללו שאל את עצמו הצ'כי לא אם הוא *יצליח* לעשות את הסרט, אלא אם הוא *צריך* לעשות אותו. כי אתם יודעים מה? הוא לא היה.
רבים שצפו ב"הציפור הצבועה" בפסטיבלי קולנוע יצאו מהאולם באמצע ו/או הגדירו אותו "פורנו זוועות". ובכן, רבים צדקו. זה סרט מזעזע, אבל הוא מזעזע בלי שום סיבה או תוצאה מלבד הזעזוע עצמו. אני לא זוכר מתי מצאתי את עצמי מניד בראש כל כך הרבה, ולא מחוסר יכולת לעכל - קיבולת יש לי - אלא מחוסר יכולת להבין את המוטיבציה להראות לי את כל השיט הזה. לשמור מרחק, פשוט ככה.
"קובריק מאת קובריק", תיעודי, צרפת 2020. בימוי: גרגורי מונרו
סטנלי קובריק היה אדם פרטי מאוד, סרבן ראיונות כרוני. יש הטוענים שאפילו חברים של ממש לא היו לו. ב"קובריק מאת קובריק" נחשפות לראשונה שיחות שערך הבמאי המנוח עם מבקר הקולנוע הצרפתי הוותיק מישל סימן, עורך כתב העת "פוזיטיף", כך שהאטרקציה כאן מוטמעת בשם היצירה. הנה יש לנו סוף סוף הזדמנות להבין את קובריק, ועוד מפי הסוס.
עכשיו, זה לא קורה. הסרט אמנם מרפרף על פני רוב הפילמוגרפיה ומעט מהביוגרפיה של קובריק, אבל לא מחדש הרבה בנוגע לאדם או לאמן שהוא היה. מצד שני, מעשה שטן: השום-דבר-מיוחד הזה הוא בהחלט מהנה לצפייה. פה ושם צץ איזה מור"ק - נגיד התיאור מאת שלי דובאל על מה שקורה כשעושים את מספר הטייקים האהוב על קובריק, המון - או סיפור קטן מאחורי הקלעים (הידענו? כל התלבושות ב"בארי לינדון" גנובות מציורים תקופתיים), והנה באנו אנו עכברי הקולנוע על סיפוקנו. אז דיינו.
"פאלם ספרינגס", עלילתי, ארה"ב 2020. בימוי: מקס ברבקאו
אם יצא לכם לשמוע ש"פאלם ספרינגס" גונב בלי בושה את הרעיון הבסיסי של "לקום אתמול בבוקר", סרט הפולחן של הרולד ראמיס בכיכוב ביל מאריי, אז יצא לכם לשמוע נכון: גם כאן יש גבר (אנדי סאמברג, שחתום גם כמפיק) שתקוע בלולאת זמן ומתעורר בכל בוקר לאותו יום שגרתי. אבל ראשית, בעולם של רימייקים וסיקוולים ופריקוולים, מה לנו כי נלין על רעיונות ממוחזרים. אז בואו פשוט נשאיר מאחור את הדיון במקוריות (אמ;לק: אובר רייטד) ונדבר על מה שיש לנו כאן.
נקודת המוצא העלילתית של "פאלם ספרינגס" היא חתונה. שרה היא האחות הגדולה המאכזבת של הכלה המושלמת; ניילס הוא הפלוס-אחד המביך של מיסטי, חברתה הטובה של הכלה. זה נותן לתסריטאי אנדי סיארה, גם הוא עם קרדיט ראשון על סרט באורך מלא, המון חומר קומי - עם ובלי קשר, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט שיש בו כזה מצבור של רגעי "מה אמרת עכשיו?" מצחיקים-בקול-רם - אבל החתונה שברקע והחיבור בין שרה לניילס יוצרים גם תמה של זוגיות בראי האינסוף.
אם יש לכם עם מי, אני מפציר בכם לצפות בו על בסיס זוגי. זה בפירוש קומדיה רומנטית וככזאת היא אחת המוצלחות, המצחיקות - ובאופן לא צפוי, בטח לא על סמך השליש הראשון - גם אחת המרגשות של השנים האחרונות. לביקורת המלאה
"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", עלילתי, ארה"ב 2020. בימוי: אלייזה היטמן
הסצנה שפותחת את הסרט של הבמאית-תסריטאית אלייזה היטמן היא (עוד) תחרות כישרונות בבית הספר עם הג'אמפ-קאטים הבלתי נמנעים בין הקטעים המביכים יותר ופחות על הבמה, ולרגע נדמה שזו (עוד) קומדיית תיכון, אבל ממש לא. זה סיפורה של בת 17 בשם אוטום שנכנסת להיריון לא רצוי - השחקנית-זמרת סידני פלאניגן, בתפקיד מצוין שמנצל את כל טווח הכישרון שלה - וכדי לסבך את המצב היא תושבת פנסילבניה, שם אין לה אפשרות לעבור הפלה.
במילים הכי פשוטות, "אף פעם" לוקה במקרה מובהק של מיזאנדריה. *כל* הגברים שמוצגים בו, אבל אשכרה ללא יוצא מן הכלל, הם במקרה הטוב (והנדיר) דושבגים דוחים וחסרי רגישות, במקרה הנפוץ מטרידים מיניים מבחילים ובמקרה הקיצון תוקפים מיניים של ממש. בניכוי הסוגיה הזו, שהרגיזה אותי וזרקה אותי החוצה מהסרט, אני לגמרי מבין למה "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא מאירועי השנה בקולנוע העצמאי - הוא כתוב היטב, משוחק היטב, נוגע ללב בלי ללחוץ, מסרב ליפול למלודרמה.
קצת משונה לי להמליץ עליו, אבל הייתי עושה שקר בנפשי אם לא הייתי מסכם אותו ב"כדאי לראות"; ואתם יודעים מה, אולי התיקון האמיתי כאן הוא לחוות מהצד הזה של פער המינים את תחושת ה"יופי של סרט בניכוי איך שהוא מוציא את המגדר שלי". לביקורת המלאה
"76 ימים", תיעודי, ארה"ב 2020. בימוי: האו וו, אנונימי, ויישי צ'ן
אם אי פעם רציתם להיות זבוב על קירות בית חולים סיני בשיא מגפת הקורונה בווהאן - זה בדיוק מה ש"76 ימים" יעניק לכם. הסרט הדוקומנטרי, שצולם במהלך הסגר שהוטל על העיר ווהאן מחודש ינואר 2020 (שנמשך כמו שם הסרט, 76 ימים), מספק הצצה נדירה לתוך המציאות הקשה שהתושבים נאלצו להתרגל אליה. בלי קריינות ובלי ראיונות, רק מצלמה שנכנסת לתוך הקרביים של מוקד המגפה ומלווה את הצוותים הרפואיים, המטופלים ומשפחותיהם ברגעים משמעותיים של ריפוי ושמחה, מוות ואבל. "76 ימים" הוא לא סרט פשוט לצפייה, אבל הוא מסמך אנושי חשוב שנעשה ברגישות רבה על אחד מהאירועים המשמעותיים של המאה ה-21. למרות שהצנזורה הסינית ודאי הגבילה את החופש היצירתי של היוצרים, נראה שהם הצליחו לייצר חוויה אותנטית למדי, גם אם נעשתה בגבולות משטר שלא מאפשר לייצר אמירה ביקורתית. התוצר הוא תיעוד ייחודי של שלל רגעים אנושיים שונים, קטנים וגדולים, קורעי לב ומחממי לב; מחולת קורונה שנאלצת ללדת לבדה, לדמעות הכרת טובה של מטופל לרופא שהציל את חייו ועד לזעקה של בת שאין ביכולתה להיפרד מאביה רגע לפני מותו. הכינו את הממחטות, כי אתם עלולים למצוא את עצמכם, כמו כותבת שורות אלו, בדמעות שתי דקות בלבד לתוך הסרט.
"היא תמות מחר", עלילתי, ארה"ב 2020. בימוי: איימי סיימץ
סרטה החדש של השחקנית והיוצרת איימי סיימץ ("בית קברות לחיות", "דברים מוזרים") מביא סיפור בהחלט מקורי: הגיבורה איימי (קייט לין שייל) משוכנעת שהיא תמות מחר. אין שום דבר שמהווה אינדיקציה מציאותית לכך שהיא אכן תמות אבל היא בטוחה שמחר חייה ייגמרו. הבעיה היא שהמחשבה הזאת מידבקת והיא עוברת הלאה לאנשים מסביבה - שברגע אחד, מאנשים נורמטיביים לגמרי, משהו בהם משתנה והם משתכנעים שהם עומדים למות. אין הסבר למה זה קורה, כי ניכר שזו לא הנקודה החשובה בסיפור. אמנם מעניין לראות אילו דברים הזויים ויוצאי דופן אנשים עושים כשהם מגיעים למסקנה שזהו היום האחרון שלהם עלי אדמות, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק את הסרט. ל"היא תמות מחר" היה פוטנציאל לספק תובנה מעניינת ועמוקה על חרדה, דיכאון או על פאניקה קולקטיבית (שמתאימים מאוד לימי הקורונה, על אף שהסרט נעשה לפני המגפה) - אך במקום לצלול לתוך הנושאים הללו, הוא נשאר במים רדודים לכל אורכו. הרעיון מעניין אבל הפוטנציאל מפוספס.
"אונדינה", עלילתי, גרמניה-צרפת 2020. בימוי: כריסטיאן פצולד
הבמאי הגרמני המוערך כריסטיאן פצולד ("טרנזיט") חוזר אחורה לסיפור עתיק מהמיתולוגיה, אבל מעניק לו טאץ' מודרני. על פי האגדה, אונדינה היא נימפת מים שכדי לזכות בנשמה נצחית צריכה לממש אהבתה לבן אדם, שעליו להיות מחויב רק לה, שכן אם יבגוד בה - דינו מוות. "אונדינה" מתרחש בברלין של ימינו והגיבורה היא לא בדיוק נימפה כמו שהייתם מדמיינים, אלא גרסה קצת שונה שלה: בחורה באמצע שנות ה-20 לחייה, שעובדת בתור מדריכת סיורים בנושא פיתוח עירוני. כבר בדקות הראשונות של הסרט בן זוגה נפרד ממנה ולמרות מה שהאגדה המקורית מכתיבה שיקרה, פצולד מחליט לעשות כמה שינויים בלתי צפויים בסיפור, שבהחלט מצדיקים את העיבוד המחודש שלו. חלק משמעותי מהקסם של הסרט מבוסס בכימיה המקסימה שבין הכוכבים שלו (פאולה ביר ופרנץ רוגובסקי, ששיחקו יחד גם ב"טרנזיט"). והסיפור, גם אם קטן ודי פשוט, הוא סיפור אהבה ייחודי, נטול קיטש, שמסופר מנקודת מבט נשית שונה, מה שבהחלט הופך את "אונדינה" למשב רוח מרענן בז'אנר סרטי האהבה.