כשמייקל קיטון עלה לבמה בטקס גלובוס הזהב האחרון לקבל את פרס השחקן הקומי הטוב ביותר, הוא אמר שהוא חונך לעבוד קשה ולעולם לא לוותר. זה כנראה מסביר את העובדה שכמעט 15 שנה אחרי שכיכב כ"באטמן", הוא שוב זוכה לתשומת לב בזכות "בירדמן" – סרט על שחקן שגילם פעם דמות קומיקס וכעת מתקשה לשחזר את התהילה. נשמע מוכר. קיטון בהחלט לא וויתר, למרות שלא הסתדר לו לככב ב"אבודים" ולמרות סרטים כמו "רובוקופ" ו"הרבי חיפושית הפלא". עכשיו, לראשונה בחייו, הוא מועמד לפרס האוסקר, וכנראה שגם יזכה בו. במונחים מקצועיים קוראים לזה "קאמבק", ויש לא מעט שחקנים שעשו את זה לפניו והצליחו (או נכשלו) לתחזק את המעמד. חילצנו מהם כמה עצות.
אחח, ילדים כוכבים. הם מתבגרים מהר, נסחפים בתהילה, מפתחים אגו, מסתחררים למעגל של מסיבות-אלכוהול-זיונים ואז אי אפשר לעבוד איתם יותר. מזל שדוגי האוזר תמיד היה ילד חכם במיוחד. כולם זוכרים שניל פטריק האריס גילם במשך חמש שנים רופא שהוא בעצם ילד גאון בתחילת שנות ה-90, בסדרה שהייתה גם דרמטית וגם קומית. מאז ניסה האריס את מזלו גם בזה וגם בזה, אבל לא הצליח להתפקס על כיוון ברור, עד בארני סטינסון ב"איך פגשתי את אמא". אבל את החזרה הרשמית שלו לאור הזרקורים מייחסים לו דווקא שנתיים לפני כן, כשגילם גירסה פארודית של עצמו בסרטי "הארולד וקומר" והוכיח להוליווד שהוא, בניגוד לפרחחים השיכורים שגדלו בסביבתו הטלוויזיונית, יודע לצחוק על עצמו חופשי. במקביל לתפקידים על במות ברודווי, האריס זנח לחלוטין את הדרמה ופיתח את עצמו כשחקן קומי ומוזיקלי, כיוון קריירה מוצלח שבמרוצת השנים אף הזרים אליו הרבה תפקידי הנחייה של טקסים (השיא: עוד חודשיים, באוסקר). הלקח פה הוא פשוט – stick to what you know, ואל תתפזר. אה, ואם אתה יכול אז תהיה הומו.
עשית סרט מוצלח? כל הכבוד, אבל הוליווד לא עובדת עם להיט אחד וגמרנו. על קאמבק אמיתי צריך לעבוד קשה, אפילו הרבה יותר אחרי שכבר התקמבקת. ברט ריינולדס, למשל, שייך לז'אנר השחקנים של דון ג'ונסון או טום סלק – המאצ'ו שיודע לשחק אותה גבר גבר שמעלף נשים, אבל לא באמת מצליח לפרוץ מעבר לזה. זה היה נכון עד לשנת 1997, בה ליהק אותו פול תומס אנדרסון בתור מפיק הפורנו ג'ק הורנר בסרט "לילות בוגי". זה היה כאילו הוליווד גילתה מחדש את ריינולדס, שהיה אז כבר בשנות השישים לחייו, והעניקה לו את פרס גלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר. אבל ריינולדס, כנראה, היה עייף מדי בשביל לעשות משהו עם הכבוד המפתיע הזה, ושתק במשך שלוש שנים שלמות. סליחה, הוא כתב ספר ילדים. חשוב. מאז תודו שלא שמעתם עליו.
הסיפור של רוברט דאוני ג'וניור הוא קצת אחר, ואולי יותר טראגי משל שאר החבורה פה. הקריירה המבטיחה שלו, שהגיעה לשיא עם מועמדות לאוסקר על "צ'פלין" בשנת 1992, נקטעה באמצע בגלל אהבתו הרבה לכרטיסי אשראי, שטרות דולר מגולגלים ואבקות לבנות. דאוני בילה כמה וכמה לילות במעצרים עקב אחזקה ושימוש בסמים ומצא את עצמו בגמילה. בשנת 2000, כשהוא נקי לחלוטין (ספוילר: הוא לא היה), הצטרף ג'וניור בצעד מפתיע די לקאסט של "אלי מקביל", דרמה שהייתה אז יחסית מדוברת אבל נזקקה לריענון שורות (חי חי), וכולם דיברו על כך שאיזה יופי, הוא חזר לעצמו ואפילו בתפקיד מגניב. המבקרים היללו, הסדרה הצליחה להתחדש בזכותו, דאוני אף זכה במועמדות לגלובוס הזהב (שזה לא אומר הרבה, אבל עדיין), וכולם היו שמחים. גם דאוני היה שמח, שזו בעיה כי כשהוא שמח הוא עושה סמים. בעקבות עוד כמה לילות בכלא החליט בית המשפט לכפות עליו תקופת גמילה נוספת והוא, מן הסתם, נכתב מחוץ לעונה הבאה. היה נדמה שאת הקאמבק שלו הוא כבר בזבז, אבל בשנת 2003 התנדב מל גיבסון לקחת איתו צ'אנס וללהק אותו ל"הבלש המזמר" בתפקיד ראשי, וגיבסון אפילו חתם בעצמו ערבות לחברת הביטוח, שלא הסכימה לבטח את דאוני. משם הוא המשיך ל"רעם טרופי" ואז החליטה חברת מארוול להניח עליו את טלפיה וללהק אותו כ"איירון מן". זה, פלוס סדרת סרטי "שרלוק הולמס", כבר העפילו אותו לפסגת השחקנים הכי רווחיים בהוליווד, עם הון מוערך של 75 מיליון דולר. סביר להניח שהתפקיד ההוא ב"אלי מקביל" הוא לא בדיוק השורה ברזומה שהוא רוצה לזכור, אבל גם המסך הקטן יכול להזניק קריירה גדולה.
אחח, ילדים כוכבים. הם מתבגרים מהר, מסתחררים למעגל של מסיבות-אלכוהול-זיונים ואז אי אפשר לעבוד איתם יותר. אבל אם דוגי האוזר הצליח להימנע מהקלישאה הזו, דרו ברימור נשאבה אליו כמו קוק לנחיריים של רוברט דאוני ג'וניור. הילדה הקטנה מ"אי.טי" פיתחה בעיות סמים ואלכוהול די מוקדם, ודיברה עליהם בחופשיות באוטוביוגרפיה שכתבה כבר בגיל 15. הכל כבר נראה אבוד, וברימור נאלצה להסכים להופיע בסרט נעורים טיפשי, למשך כעשר דקות זמן מסך, ובלי לקבל קרדיט בכלל. הסרט הזה היה "צעקה", ודווקא העובדה שהיא לוהקה כ"יציאה" מפתיעה התניעה את הקאמבק שלה, שכלל התמקמות נוחה בחיקן של הקומדיות הרומנטיות עד עצם היום הזה. אז כן, קמיאו מוצלח במיוחד שווה אלף תפקידים ראשיים.
זו אחת הקלישאות הכי גדולות בעולם, אבל זה עדיין לא אומר שהיא לא נכונה. אדי מרפי, למשל, יודע לספר שאחרי כמעט שני עשורים של קומדיות "עמך" כמו "השוטר מבוורלי הילס" ו"הפרופסור המטורף", הוא לוהק לתפקיד דרמטי בסרט "נערות החלומות" (נו, זה עם ביונסה) בשנת 2007. באותה שנה קרו לו שלושה דברים טובים ואחד ממש רע. הוא זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן הדרמטי הטוב ביותר, בפרס איגוד השחקנים ואפילו במועמדות לפרס האוסקר – להלן, דברים טובים. אבל ימים ספורים לפני שחברי האקדמיה שלשלו את הפתק שלהם לקלפי, יצא סרטו הבא, "נורביט". ב"נורביט" מרפי חזר לאזור הנוחות של לגלם שמונים דמויות בבת אחת עם פאות ופרוסטטות וחליפות שומן, לא בדיוק החומרים מהם עשוי פסלון האוסקר. המבקרים קטלו את האימא של הסרט, ושמועות אומרות שזה בדיוק מה שגרם לו להפסיד את הפרס לאלן ארקין, למרות שהיה לו כל סיכוי שבעולם לזכות. ומילא זה – בשנת 2012 היה אמור מרפי להנחות בעצמו את טקס האוסקר, אבל רצה הגורל ומפיק הטקס הנבחר, שהוא גם חברו הטוב של מרפי, השמיע הערות שוביניסטיות וגזעניות ולכן פוטר לאלתר. מרפי נאלץ לפרוש אף הוא, ושוב לקלל את אלוהי העיתוי המעפן. אז גם אם בחירות התפקידים גרועות והחברים דוחים – עדיף שהכביסה המלוכלכת הזו תצא אחרי האוסקר, לא לפני.
למען האמת, בן אפלק פרץ לראשונה בתור תסריטאי (יחד עם ה-BFF מאט דיימון ב"סיפורו של וויל האנטינג", כזכור), אבל אז החליט לירוק לבאר שממנה שתה ולנסות את מזלו כשחקן סולו. בתחילה זה הלך לא רע עם "ארמגדון" ו"שייקספיר מאוהב", אבל אז הגיעו שני פלופים ("אהבה מחוץ לחוק" עם ג'ניפר לופז, שרבים מחשיבים כסרט הגרוע ביותר בתולדות הזמנים, ו"דרדוויל" עם ג'ניפר גארנר, שרבים מחשיבים כסרט הקומיקס הגרוע ביותר בתולדות הזמנים), אשר סימנו את תחילתה של מפולת קשה וכואבת. אפלק החליט לקחת צעד אחורה אל אחורי הקלעים ולחזור למקורות היותר יצירתיים שלו, כאשר ניסה לביים בשנת 2007 את אחיו קייסי בסרט "נראתה לאחרונה". הניסיון הזה נחשב להצלחה די מפתיעה, ומאז הוא משחק על הגבול שבין שחקן לבמאי. את האוסקר על "ארגו" אף אחד לא יכול כבר לקחת ממנו.
הנה עוד כוכב שנות ה-80 שמעולם לא באמת היה פורץ לשורות האיי ליסט, לולא ענה לטלפון של דארן אורנובסקי בשנת 2008 והסכים לגלם כוכב אגרוף מזדקן ב"המתאבק". רורק, שהוא בעצמו כוכב אגרוף מזדקן, הודה שבמשך 15 השנים שלפני לא יצא מהבית ושכנע את עצמו לא להתאבד רק בגלל אהבתו לכלב שלו. כך שהייאוש הרב כנראה שיחק תפקיד טוב גם על המסך הגדול, ורורק מצא עם פסלון גלובוס זהב, פרס באפט"א ומועמדות לאוסקר. נכון שמאז גם הוא לא השכיל לנצל את המומנטום, אבל אולי בעוד 15 שנה נזכה לראות אותו מנסה שוב.
והנה הגענו להגדרה המילונית של "קאמבק", השם הראשון שעולה כשחושבים על שחקן שהצליח להמציא את עצמו מחדש (ואז לאבד את עצמו מחדש). האמת? לא ברור מה הייתה הטעות של ג'ון טרבולטה. כוכב שנות השבעים של "שגעון המוזיקה" ו"גריז" הצליח להפעים את כולם ב"ספרות זולה" כשהסתיר את הרגליים המפזזות שלו, גידל שיער ארוך והתחיל לשחק עם נשק ולרקוד עם אומה ת'ורמן. הוא אפילו לא פחד לחזור לאוטו טייפקאסט ב"גט שורטי", שעליו גם זכה בפרסים. אז מה לעזאזל קרה שם? איפשהוא בין סרטים של מייק ניקולס לסרטים של ניקולס קייג', העיניים הכחולות של טרבולטה הלכו לאיבוד בתוך ים של בחירות גרועות ותפקידים ממוצעים, ובשנים האחרונות הוא התקפל ושומר על שתיקה מסכית מביכה. יחד עם זאת, הוא כנראה הפנים את העצה של רוברט דאוני ג'וניור, כי בשנה הקרובה הוא עומד להפציע בסדרת טלוויזיה חדשה ודי מסקרנת של ריאן מרפי בתפקיד אחד מעורכי הדין של או. ג'יי סימפסון, יחד עם קובה גודינג ג'וניור ודיוויד שווימר. כך שאולי גם הוא יזכה לנשמה אחת נוספת.
עוד ב-mako תרבות: