השמועות על מותו של ג'וני דפ לא היו מוגזמות. הבדיחה העצובה שהייתה פעם אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם עדיין חי ונושם, ואפילו עוד מסוגל בכוח הכוכבות הגוועת להכניס איזה 800 מיליון בקופות ברחבי העולם. אבל גם אם אפשר לגרור את גופתו לסט הדיגיטלי של שודדי הקריביים, לגרום לו למלמל כמה שורות (שלוחשים לו באוזניה) ולסחוט עוד קצת מזומנים מהמותג השחוק של קפטן ג'ק ספארו, זה לא אומר שהאדם עצמו שלם, בריא ומתפקד. מה שלומו של ג'וני דפ, אתם שואלים? בקצרה, על הפנים.
הסיבוב הנוכחי של ההתפלשות בחייו העגומים של דפ נפתח לפני כשלושה שבועות. תמונות של דפ מצטלם עם מעריצות במהלך סיבוב הופעות עם להקתו, הבהילו את הקוראים והעלו חשש אמיתי למצבו הבריאותי. שלושה הסברים אפשריים הועלו למראות הקשים: או שמדובר בהכנה לתפקיד קולנועי חדש, או שדפ נגמר לחלוטין מעשרות שנים של סמים ואלכוהול, או שהשד בלת'זר השתלט על גופו והפך אותו לערפד מוצץ דם.
כשהרולינג סטון פרסם בסוף השבוע שעבר כתבת דיוקן מרתקת ומחרידה על דפ, התברר שהאמת נמצאת דווקא בין שני ההסברים האחרונים. הוא מתואר בכתבה כמי שמתעורר אחרי השקיעה והולך לישון עם הזריחה, צורך סמים באופן בלתי פוסק ומבודד לחלוטין מהעולם. כתב המגזין סטפן רודריק, שאחראי גם על כתבת הדיוקן שסימנה את סוף הקריירה של לינדזי לוהן ("הנה מה שקורה כשאתה מלהק את לינדזי לוהן לסרט שלך", של הניו יורק טיימס), התארח באחוזתו של דפ בלונדון למשך שלושה ימים, וקיבל גישה נדירה לאורח חייו המדכא.
הממצאים הפיקנטיים בוודאי כבר נמצאים במדורי הרכילות והתרבות: הוא לא יוצא מאחוזתו, מנותק מהמציאות, נטול חברים ומקורבים, מוקף רק בעובדים בשכר, איש סודו הקרוב ביותר הוא עורך דין שהחל לייצגו רק לפני שנתיים. כוס יין ענקית מלאה תמיד, ערימות של חשיש וטבק על השולחן בארוחה דקדנטית שהכין השף הפרטי, הוא התפאר שהוא מוציא יותר משלושים אלף דולר בחודש על יין, וזרק אמירות תמוהות על כך שהיה ניתן לתפוס את בן לאדן בעזרת ל.ס.ד.
רודריק הוזמן על ידי נציגיו החדשים של דפ כדי לתאר את הצד שלו בסכסוך הכלכלי עם הסוכנות שייצגה אותו בעבר, והכתבה אכן צוללת לעומק מצבו הכלכלי של דפ, ומגלה אדם שהתנהל בפזרנות מאנית ובחוסר שליטה מוחלט, כשמכונת הסוכנים ההוליוודים המשיכה להזין ולתחזק את אורח חייו ההרסני, עוטפים ונושאים אותו מטעות אחת לקטסטרופה אחרת, כמו תינוק קראק שמטיל ביצי זהב.
מעבר לכל העובדות הפיקנטיות והציטוטים המופרכים, הכתבה מציירת תמונה קורעת לב של כוכב מזדקן, שבור ומיוסר. רודריק מתאר את ביתו של דפ כמקום מפחיד ועצוב, כשהוא עצמו נע בין חיקוי עייף של ג'ק ספארו, לבין שחזורים רופפים של סצנת ההמבורגר של דיוויד הסלהוף. עד שעות הבוקר המאוחרות הוא שוטף את הכתב הסחוט במלל כמעט לא קוהרנטי, שקוע בנוסטלגיה עגמומית, ומסרב להיפרד מהחבר החדש שהגיע לסקר אותו.
בסיום שלושת הימים, כשדפ מספר לו בהתלהבות על החלום שלו לשחזר את הסרט טיטאניק בתוך אמבטיה (חבל שהוליווד כבר לא מוכנה לקחת סיכונים, לדבריו), רודריק מחליט שהגיע הזמן לחתוך. כל השומרים, השפים ועורכי הדין כבר הלכו לישון, אז דפ מלווה אותו בעצמו החוצה, רק כדי לגלות שהוא לא יודע איך פותחים את שער האחוזה שלו. הם נפרדים בפעם האחרונה, הכוכב השוקע מודה לו על ההקשבה ונפרד ממנו בעצב, נראה כמו האדם הכי בודד בעולם.
הדיוקן הארוך והמעמיק בהחלט שווה קריאה, אבל הפאניקה בנוגע למצבו של דפ, העובדה שכל עיתון בישראל, מ"הארץ" ועד "ישראל היום", סיקר את הסיפור בהרחבה, עדיין מעלה שאלה: עכשיו התעוררתם? האיש הרי גמר את הסוס מזמן.
מי שעדיין זוכה אצלנו לתהילה, חצה כבר לפני יותר מעשור את הקו שבין אקסטצנטרי לתמהוני, ובשנים האחרונות נטש גם את הביזאר והפך סופית לטרגדיה הוליוודית לא נעימה לצפייה. מטום קרוז על סמים, דפ הפך לגרסה הגברית של לינדזי לוהן. התפרקות הנישואים הקצרים עם השחקנית אמבר הרד לוו בעדויות, תמונות וסרטונים שמתארים אותו כגבר מכה ואלכוהוליסט שנמצא בקצה הרע של המסלול להרס עצמי מוחלט. לצד התמונות הקשות, עלו לכותרות גם פרשיות ביזאריות כמו ניסיון הברחה של כלב לאוסטרליה, שגרר סרטון התנצלות מביך בפני ממשלת אוסטרליה.
דפ תמיד היה ידוע כבליין חסר תקנה וצרכן סמים מסור, מי שבמועדון שלו מת השחקן הצעיר ריבר פיניקס ב-1993, שהגיע שיכור ומסומם לטקסים והקרנות חגיגיות, שניתק את עצמו מהעולם ושקע לתוך הדמויות הביזאריות שגילם בסרטיו. כל עוד דפ הצליח לזכור את השורות שלו בעצמו, אפשר היה להסתכל על הרגליו האקסצנטריים דרך הפריזמה הרומנטית של אמן טוטאלי שחי על הקצה. כיום, כשהדמות היחידה שהוא מסוגל לגלם היא של שודד ים שיכור כלוט, כשהוא שקוע בצרות כלכליות וסכסוכים משפטיים, קשה גם למעריצים המסורים להמשיך להחזיק בנקודת המבט הרומנטית.
להוציא את סדרת סרטי "שודדי הקאריביים", קשה למצוא פרויקט ראוי בו הוא כיכב ב-15 השנים האחרונות. הפנטזיות המאוסות של טים ברטון איבדו את חנן עוד בשנות התשעים, והפילומגרפיה העדכנית שלו מעוטרת בכישלונות מביכים כמו "הפרש הבודד" ו"אליס מבעד למראה". תומכיו ימשיכו לציין את התפקידים המוצלחים בקלאסיקות איכותיות כמו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ו"אד ווד", אבל אלו סרטים שנעשו כבר לפני עשרים שנה, ולא מצדיקים את שימור מעמדו כאחד הכוכבים הגדולים בעולם. למעשה, לא נעים להגיד את זה, אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב במחוזותינו, ג'וני דפ כבר מזמן אינו אחד הכוכבים הגדולים בעולם.
הדיוקן החד פעמי של רודריק עורר עניין רב ברחבי העולם, אבל בהוליווד הוא כבר מזמן נחשב גמור (Washed). העובדה שסיפקו לכתב גישה כל כך חופשית לדפ מעידה בעצמה על כך שהצוות שמקיף אותו אינו מקצועי ומשומן. נציגיו של דפ רצו לסייע לו בסכסוך עם סוכנות הענק שייצגה אותו, אז הם הזמינו כתב שמפורסם בכך שתיעד את תאונת הרכבת שהיא החיים של לינדזי לוהן. זה לא מקרי, זאת זעקה לעזרה. רודריק הוא מומחה בתיאור רגיש של שפל אנושי, ונראה שדפ פורש לפניו מחזה שלם בשם קטסטרופה, כדי להביא לנו את תמונת המצב העגומה ביותר של חייו.
זה מעמדו הנוכחי של דפ, לינדזי לוהן עם קצת יותר קרדיטים ברזומה ועם פרנצ'ייז פיראטים מצליח שימנע פשיטת רגל מוחלטת. בינתיים. מי שנבחר פעמיים לגבר הכי סקסי בעולם, מתנדנד כמו שיכור עם שיניים מתפוררות, מביך את עצמו בכל הופעה פומבית, ואלה עוד הצדדים החביבים יותר של דמותו הציבורית. הוא לא עשה פרויקט ראוי יותר מעשור, והרלוונטיות שלו נמצאת הרחק במראה האחורית, אז למה אנחנו ממשיכים להתאבסס על כוכב העבר המשומש?
כבר לא מייצרים אותם כמו פעם, זה ההסבר הנפוץ. אכן, בעשרים השנים האחרונות הוליווד עברה מהתמקדות בכוכבים להתמקדות במותגים (מארוול, מלחמת הכוכבים, פארק היורה). אף שחקן הוליוודי עכשווי לא מדגדג את כוכבות העל של שנות התשעים. האולימפוס של לאונרדו דיקפריו, בראד פיט וטום קרוז הוא נחלת העבר, היקום של מארוול הוא צו השעה, והשמות על הפוסטר כבר פחות חשובים. השחקן שמגלם את דמותו של באטמן יכול להתחלף, כי מי שמביא את הצופים לקולנוע הוא איש העטלף בעצמו.
אבל גם אם הוליווד לא מייצרת כוכבים כמו פעם, היא עדיין ממשיכה לייצר אותם. מוסד הכוכבות ההוליוודי הצטמק מעט, אבל לא נעלם. ארבעת הכריסים, שני הראיינים, צ'אנינג טייטום וטום הארדי, כל אלה פעילים ורלוונטיים בהרבה מדפ, אבל לא מצליחים לעורר עשירית מהעניין בקרב בקהל הישראלי. הנוסטלגיה לכוכבי העבר אינה ישראלית בלבד, אבל היא כן מעידה על הפריפריאליות שלנו ביחס למוסד הסלבריטאות ההוליוודי.
בסוף השבוע שעבר נסעתי לסיור מועדונים וחיי לילה בברטיסלאבה שבסלובקיה. אחרי שני לילות של דילוג בין מועדוני אנדרגראונד מחתרתיים (מהתקופה שבה היה דבר כזה, מועדוני אנדרגראונד) למועדונים מלוקקים שמנגנים את מיטב להיטי תחילת שנות האלפיים כשרקדניות מחופשות מפזזות על הבר, בכל כניסה מסמנים אותך עם צמיד נייר של פסטיבל האהבה בצמח, אני יכול לקבוע בוודאות: גם בברטיסלאבה ג'וני דפ הוא עדיין אחד הכוכבים הכי גדולים. לא דיברתי עם איש על השחקן, כמובן, אבל כמו ברוב מדינות מזרח אירופה, ברור שהם תקועים אי שם בשלהי שנות התשעים, במקרה הטוב.
אבל זה לא המצב בישראל - לא באוכל, לא בחיי הלילה ואפילו לא באופנה. בכל נושא אחר אנחנו ממהרים ליישר קו עם ניו יורק, ורק עם הכוכבים ההוליוודים אנחנו עדיין תקועים באזור הזמן של מזרח אירופה. ההתבססות של מוסד הסלבריטאות הישראלי מייתר מעט את ייבוא הכוכבים מארה"ב, יהודה לוי מעניין אותנו יותר מכריס פראט, וזה בסדר גמור. אבל הגיע הזמן שנעשה כמו האוכל וחיי הלילה ונעדכן מעט את קטלוג הסלבריטאים החו"ליים שלנו. אפשר לאמץ את מוסר ההשכל מהסיפור העצוב על התהומות הרקובים אליהם התדרדרו חייו של ג'וני דפ, ולצאת מהאחוזה המקריפה והנטושה לאוויר הפתוח. הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, תניחו לגוויות המרקיבות של תחילת שנות התשעים וכמו שאתם יודעים לעשות כל כך טוב, תתקדמו.