בשבוע שעבר מבקר הקולנוע של mako, תומר קמרלינג, שחט בביקורתו את סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד" ואף הגדיל וקבע שמדובר בגרוע בסרטיו. תומר ואחרים שכמותו יצאו מ"היו זמנים בהוליווד" עם שלל תלונות: הסרט ארוך מדי (מה שנכון), אין סיפור (מה שלא נכון) והדמויות שטוחות ולא מתפתחות (מה שנכון ולא נכון בו זמנית). הבעיה איננה בכשלים שמצאו, אלא הבחירה להתמקד בדברים שהסרט לא מנסה בכלל לעשות. אם תחפשו ריאליזם רגשני, נרטיב קלאסי או ענווה יצירתית בסרט של טרנטינו, אתם בוודאי תתאכזבו, אבל מי שמחפש את הדברים האלה בסרט של טרנטינו מפספס את הטוב שיש ביצירה של טרנטינו להציע. "היו זמנים בהוליווד" הוא הסרט הטוב ביותר של טרנטינו מזה עשור, ומגיע לו תיקון על הביקורת שפורסמה כאן. מכיוון שמדובר במלחמה על הבית, מכאן ואילך לא אחסוך בספוילרים, ראו הוזהרתם.
"היו זמנים בהוליווד" הוא סרט מורכב ומרובד עם כמה קוצים בעייתיים בתוכו, ולפני שניגש לחלקים הטובים במובהק, צריך להוציא את הקוץ המרכזי שספג את רוב הביקורת - דמותה של שרון טייט בגילומה של מרגו רובי. "היו זמנים בהוליווד" כפי ששמה מרמז, היא אגדה קסומה ("Once Upon a Time"). האגדה משלבת מציאות ודמיון, כשהבסיס ההיסטורי המרכזי הוא הטבח של חברי הכת של צ'רלי מנסון באחוזתו של הבמאי רומן פולנסקי. שלושה מחברי הכת הגיעו למקום ורצחו את מי שהיה באחוזה באותו הזמן, בהם אשתו, השחקנית הצעירה שרון טייט. "היו זמנים" מתייחס לטרגדיה מכמה זוויות: גיבור הסרט ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו) גר בשכנות לאחוזת פולנסקי, אנחנו פוגשים כמה פעמים בחברי הכת של מנסון (וגם במנסון עצמו לרגע קצרצר), וחלק נכבד מהסרט מלווים את טייט בגילומה של רובי, כשהיא מתנהלת בעולם כמו פיה זכה וטהורה.
לאורך כל הסרט אנחנו סופרים לאחור לקראת הטבח, כשההיכרות עם טייט נראית כמו הובלה סדיסטית של השה לבית המטבחיים. בסיום הסרט (כבר הזהרתי מספוילרים), בדיוק כמו בסיום של "ממזרים חסרי כבוד", אנחנו מקבלים תיקון קסום של ההיסטוריה: הרוצחים מחליטים להגיע לביתו של דלטון השכן במקום, שם הם פוגשים את כפיל הפעלולים שלו וחברו הטוב קליף בות' (בראד פיט), שהורג באכזריות את הרוצחים הפוטנציאלים (בקריצה יפה וחכמה, שוב כפיל הפעלולים עושה את כל העבודה השחורה). טייט ניצלת בלי לדעת שהיא בכלל היתה בסכנה, ושהיא תמונת מראה של דלטון, שחקן טלוויזיה מריר ומזדקן בדמדומי הקריירה שלו.
ב"היו זמנים בהוליווד" היא מתפקדת כאובייקט (ועוד נגיע לזה בהמשך), כסמל לכל מה שטוב בעולם. היא בנויה כמו המחזה של כל המילים הטובות שאומרים על המנוח אחרי מותו, מורכבת רק מחמלה, אהבה וקסם אישי. היא כמעט שלא מדברת כל הסרט, ובחלק הנכבד בו היא מופיעה המצלמה בעיקר מתמקדת בפניה השלוות והשותקות. ההחלטה להשתיק את טייט כל כך מודגשת שברור כי מדובר בבחירה מכוונת. באחת הסצנות היא אוספת טרמפיסטית היפית, ואז אנחנו חוזרים אליהן רק בסוף הנסיעה, כשהן יורדות מהאוטו ומתחבקות כאילו הפכו לחברות הכי טובות. אנחנו לא רואים בעצמנו איך הקסם של טייט עובד, רק רואים אותו מרחוק. אנחנו לא מכירים אותה באמת, היא נשארת סמל שטוח לאותה הבטחה שעומדת להיגדע בקרוב. בסצנה המרכזית של טייט, היא הולכת לצפות בסרט בו שיחקה באמת, ואנחנו רואים אותה צופה בהתרגשות באחד מסרטיה הראשונים והאחרונים.
טרנטינו, שהדגים בסצנה אחרת את יכולתו להדביק בצורה מושלמת את דלטון/דיקפריו בסרט אמיתי, בחר להשאיר את טייט האמיתית על המסך באותה סצנה. אנחנו רואים את טייט בגילומה של מרגו מביטה בטייט האמיתית על מסך הקולנוע, ולמרות הדמיון ברור לחלוטין שלא מדובר באותו בנאדם. טרנטינו רוצה שנעצור ונשים לב שאנחנו רואים את טייט האמיתית, ובאותו רגע גם מצדיק את השתקתה בשאר הסרט. הוא רוצה שנבין שאנחנו רק רואים אילוסטרציה של טייט. הוא לא נותן לה חיים חדשים, אלא מכבד את החיים שהיו, ובעיקר את החיים שהיו יכולים להיות.
>>כל המחוות והרפרנסים של טרנטינו לטרנטינו
"היו זמנים בהוליווד" הוא אגדה קסומה ונאיבית, אבל הדבר הכי קסום ונאיבי בתוכה הוא דווקא הדמות ההיסטורית. במניעת הטבח בסיום מתברר המהלך הגדול של הסרט, להחזיר לטייט את העתיד שנלקח ממנה, וכך להשיב לה את מקומה הראוי בהיסטוריה. טייט זכורה כשחקנית לא ממומשת, ששיחקה בכמה סרטים זניחים, וסיפורה מסופר לרוב דרך הטרגדיה של פולנסקי (היא גם נשאה את תינוקו ברחמה). טרנטינו מזכיר לנו שהיא הייתה בנאדם אמיתי עם חיים שלמים לפניו, שהיא עמדה להפוך לכוכבת, שהעמודים שנקרעו מספר חייה לא היו ריקים אלא מלאים ביצירה ואהבה. השתוקקות נאיבית וטהורה לכל מה שהעתיד צופן זאת לא עמדה שהייתה יוצאת נשכרת מתוספת שורות דיאלוג. הבעייתיות שבהפיכתה לאובייקט מובנת כמובן, אבל זה בו בעת גם פועל יוצא מהתפקיד שלה בתוך המהלך המרכזי של הסרט. המהלך הזה מכבד גם את דמותה האמיתית וגם את מקומה בהיסטוריה בדרך פיוטית, חכמה ונוגעת ללב.
ברגע ש"העתיד שהיה יכול להיות" הופך להיות פשוט העתיד, אפשר להבין את המהלך השני של הסרט, ואיך הוא קשור לא לעבר אלא להווה. טייט היא העתיד, ומולה עומדים שני הגיבורים, דלטון ובות', שמייצגים את העבר השחוק והשפוף שהולך לפנות את מקומו לטובת הדור הבא. היחס בין שני הקטבים מראה ש"היו זמנים בהוליווד" הוא סרט שנטוע עמוק ב-2019 ומבין את רוח התקופה. דלטון הוא התגלמות הגבר הלבן הפריבילגי. הוא גזען, מפונק ולחלוטין לא מודע למגרעותיו. הוא מתנהג כאילו העולם שייך לו, למרות שהמציאות מזכירה לו שוב ושוב שהעולם הזה הולך ונעלם. הוא לא מפסיק להתלונן, מקלל היפים ומקסיקנים ומתייחס באדנותיות לחברו הטוב בות' המועסק כמעין עוזר אישי. המבט של הסרט על "הגברים של פעם" אינו רומנטי, אלא ציני ואכזרי. העישון מספק דוגמה יפה לפתטיות ולזיוף שעומד בבסיסה של אותה גבריות ישנה. בסצנות ארוכות וקשות אנחנו רואים את דלטון משתעל, פולט ליחה וכמעט מקיא, רק כדי לשלוף עוד סיגריה שחונקת אותו עד אובדן נשימה. זה מביך, זה קומי וזה חושף כמה מעט מסתתר מאחורי הפוזה.
השבירה השנייה של הגבריות שישנה של דלטון היא נטייתו התכופה לפרוץ בבכי בלתי נשלט. הוא בוכה לבד בבית, הוא בוכה בקרוון שלו אחרי ששכח את השורות באחת הסצנות והוא בוכה כשהוא מספר לילדה קטנה על ספר שהוא קורא ומשליך על חייו העגומים. כוכב המערבונים הגבר גבר, מעין קלינט איסטווד דה לה שמעטה, הוא למעשה ילד קטן ובכיין. עם זאת, ברגע הכי משמעותי של דלטון בסרט, הבכי הופך מבדיחה על גבריות שברירית למחווה יפהפייה למי שמושווים לא פעם לילדים קטנים - שחקנים.
הניגוד בין דלטון לבין טייט מהווה את הציר המרכזי של היצירה, אבל הכוכב הגדול של הסרט הוא דווקא מי שמהות תפקידו היא להישאר מאחורי הקלעים – כפיל הפעלולים קליף בות' בגילומו של בראד פיט. כפיל הפעלולים הוא המציאות שעומדת מאחורי גיבורי האקשן הכל יכולים, ובהיפוך מחוכם טרנטינו הפך אותו לגיבור אקשן כל יכול. הוא מדלג על גג הבית בזינוקים לא מציאותיים, מציג לראווה את גופו המסוקס ומכסח בקלות כל מי שקורא לו תיגר, גם אם זה כוכב האקשן האגדי ברוס לי.
טרנטינו ידע לנצל במדויק את היכולות של שני כוכביו הראשיים. אצל דיקפריו מדובר במנעד האנרגיות והרגשות הרחב, ודרכו הוירטואוזית לדלג בין המצבים בתנופה חסרת מאמץ. דיקפריו הוא שחקן בכל רמ"ח אבריו, בעוד שפיט הוא שחקן מוגבל בהרבה אבל כוכב אמיתי, נוטף כריזמה וסקס אפיל. אין מתאים מפיט לגלם את הכוכב ההוליוודי הקלאסי, גברי ושתקן, מוגבל אבל סוחף, מעורר הערצה ולא הזדהות.
>>דירוג כל סרטי טרנטינו מהרע אל הטוב
אמרנו ש"היו זמנים בהוליווד" הוא אגדה, אז באגדה ההוליוודית הזאת כפיל הפעלולים בות' הוא האביר על הסוס הלבן, זה שגם מציל בסוף את היום. ואיזה אביר סידר לנו טרנטינו: פעלולן שלא עבד כמה שנים טובות, עוזר אישי לחברו היחיד בעולם ומי שכנראה רצח את אשתו וחמק מעונש. זאת דוגמה נוספת למבט הציני של טרנטינו על אותו עולם ישן שהוא מביא לקבורה ב"היו זמנים בהוליווד". פעם היית יכול להיות "ההוא שרצח את אשתו" ולהמשיך לקבל עבודה כאילו מדובר סתם בעוד שמועה מסתורית, עוד כתם צבעוני מהעבר (נזכיר אצלנו דמויות ידועות שהורשעו באונס וחזרו לחיים הציבוריים אחרי ש"שילמו את חובם לחברה").
פיט כאמור דורש תפקידים שתפורים למידותיו, אבל כשתפקיד כזה מגיע, אין מי שכובש את המסך כמוהו. טרנטינו משחק עם ציפיות הקהל מפיט, הוא מפשיט אותו, מחפצן אותו כמעט כמו שהוא מחפצן את רובי ונותן לנו ליהנות מהקוליות האינסופית שלו בלי לשבור אותה כמו שהוא נוטה לעשות לדמויות שלו. דלטון הוא הפארסה מאחורי הדמות האגדית, בעוד שבות' הוא האגדה שמקבלת חיים. אבל כמה שכיף לנו איתה, טרנטינו מבהיר שלאגדה הזאת אין יותר מקום בעולם. אין לבות' עבודה, אין לו מה לעשות עם היום שלו, אין לו חברים, אהבה, כבוד או כסף. העובדה שכיסח את ברוס לי במכות (בסצנה שמריחה כמו פנטזיה מוגזמת) לא הביאה לו תהילה, רק גרמה לפיטוריו. הוא כלומניק אמיתי, אדם עם עבר בזוי ובלי עתיד. הקאובוי השתקן מסתובב בהוליווד חסר מעש ואוסף טרמפיסטיות היפיות מזדמנות.
כתבתי כבר יותר מדי מילים ועדיין לא התחלתי לגעת במארג הסבוך של רפרנסים ומחוות שטרנטינו טווה לכל אורך היצירה. זאת קינה מפוכחת להוליווד הישנה, וסרט שמביט אחורה ובוחן את יצירותיו שלו באינספור קריצות ואזכורים. עם זאת, ממש לא צריך להבין אפילו עשירית מהמחוות כדי ליהנות מהיצירה. הידע המוקדם היחידי שנדרש בשביל לחוות את הסרט כמו שצריך זאת העובדה ששרון טייט נרצחה על ידי חברי הכת של מנסון.
"היו זמנים בהוליווד" הוא לא סרט מושלם, זה סרט שבוחר בחירות שיש בהן יתרונות וחסרונות (בעיקר ההשטחה המוקסמת של טייט). זה ממש לא סרט נטול סיפור, אלא סרט שמחפש דרך חדשה לספר סיפור (ביחס ישיר לידע המוקדם) ועושה זאת בהצלחה מעורבת. מעל לכל, זאת יצירה מכובדת של אחד היוצרים הגדולים בתולדות הקולנוע, וככזאת היא מכילה שיאים יצירתיים שאחרים לא יכולים אפילו לחלום עליהם. זה סרט מרגש בצורה עמוקה, לא רק בגלל קומדיית החברים המושלמת של צמד הכוכבים, לא רק בגלל התיקון הקסום של הטרגדיה ההיסטורית, אלא בגלל שאחרי עשור מאכזב הבמאי האהוב עלי חזר לעשות סרטים טובים. כשטרנטינו עושה סרט טוב, זה כמו בריאה חדשה של זיכרון שהיה שם תמיד, אני ילד בחנות ממתקים של אפשרויות ובלב שלי מתמלא חלל שבכלל לא ידעתי שחסר.