המשך יבוא: מצעד הסיקוולים הגדול

15. פגוש את הפוקרס

עם כל הכבוד לדינמיקה המקסימה שנוצרה בין רוברט דה נירו לבן סטילר בקומדיה הרומנטית "פגוש את ההורים", החיזוק שהם מקבלים בסרט ההמשך מדסטין הופמן הנהדר תמיד וברברה סטרייסנד האגדית, גורם לסרט המקורי לאכול אבק. הסרט הראשון סובל משמאלציות יתר, אבל "פגוש את הפוקרס" שם דגש על הקומדיה ופחות מתעסק בפוצי מוצי. כמה חבל שהחלק השלישי והמאולץ, "פגוש את הפוקרס הקטנים", נוצר וחירב את המוניטין של קודמיו. בקומדיה כמו בקומדיה, צריך לדעת לפרוש בשיא.

14. 28 שבועות אחרי

בדרך כלל כשבמאי חדש מביים את סרט ההמשך זו נוסחה לכישלון בטוח. לא במקרה של "28 שבועות אחרי". סרט ההמשך למותחן האימה המשובח של דני בויל, "28 יום אחרי", הצליח להפתיע על אף שבויל פרש מההפקה. הוא ממשיך את עלילת הסרט המקורי רק שהפעם הוא ממש לוקח אותנו לאקסטרים. במקום חבורת אנשים במנוסה מכמה זומבים (סליחה, נגועים), אנחנו מקבלים את בריטניה מוכת המגפה נטושה, לאחר שכל הנגועים מתו, ואז הוירוס מתפרץ מחדש. נכון, התסריט שלו לא מספיק חזק כמו של הראשון, אבל הצילום המרהיב (רק הצילומים של לונדון הריקה מאדם חזקים ומצמררים) בתוספת כמה סצנות קריפיות במיוחד, בפירוש גורמים לו להיות סרט מפחיד יותר. ואם באימה עסקינן – אז כן, הוא עושה את העבודה יותר טובה.

13. גרמלינס 2

יהיו שלא יסכימו או אפילו יכעסו, אבל ההמשך השנוי במחלוקת ל"גרמלינס" הוא סרט קאלט קאמפי בפני עצמו. בזמן שהסרט הראשון היה סרט אימה קומי, ההמשך החליט לקחת את הקומדיה צעד אחד קדימה ולשים דגש על הסאטירה. הוא לועג לתרבות היאפים האמריקנית נטולת האידיאלים של שנות השמונים כמו שמעט סרטים הרשו לעצמם באותה תקופה שמרנית. מעבר למגוון דמויות גרמליניות עשיר יותר שהסרט מציע, הוא גם שובר את הקיר הרביעי והופך את הצפייה בו לחוויה אינטראקטיבית. הגרמלינס לא רק משתלטים על ניו יורק, הם גם נכנסים לנו לסלון. הסצנה בה הגרמלינס עוצרים את הסרט באמצע היא הברקה אוונגרדית שעובדת עד היום. ולו רק בגלל הצלע הגרמלינית הנשית שנוספת לחבורה סרט ההמשך מצליח לעקוף את המקור.

12. חופשה משפחתית 3: כיף של חופשה

את משפחת גריזוולד הכרנו לראשונה בסרט "חופשה משפחתית". בעקבות ההצלחה המסחררת של הקומדיה הפרועה, החלו לבקוע להם סרטי ההמשך, כשהשלישי שבר את רצף סרטי המשפחה היוצאת לנופש, ובמקומו קיבלנו את משפחת גריזוולד מארחת בביתה לכריסטמס. אב המשפחה, קלארק, נחוש בדעתו להעביר עם המשפחה שלו חג מולד מאושר – ושום דבר לא יעמוד בדרכו. בערך. הסרט יוצר איזון מושלם בין הומור סלפסטיק ברמה גבוהה ושנינות טקסטואלית רבת עוקץ. רק הדיאלוגים של קלארק (צ'בי צ'ייס) ובן דודו אדי (רנדי קווייד) הופכים את הסרט הזה למוצלח ביותר בסדרה.

11. סיוט ברחוב אלם 3: לוחמי החלומות

אחרי סרט המשך ראשון שהיה רע במיוחד, החליטו המפיקים להשקיע שוב בגוויה המרקיבה של פרדי קרוגר ולהקים אותו לתחיה. בזמן שרוב סרטי "סיוט ברחוב אלם", כולל הראשון, הם פרי דמיונו הקודח של היוצר ווס קרייבן, את תפקיד הבמאי בסרט השלישי "לוחמי החלומות" הוא העביר לצ'אק ראסל ("המסכה"). קרייבן נשאר לרקום את התסריט עם הבמאי והתסריטאי המבריק פרנק דרבונט ("חומות של תקווה", "גרין מייל", "המתים המהלכים") ויחד הם יצרו את הסרט המוצלח ביותר בסדרה בכיכובה של פטרישיה ארקט הצעירה והנפלאה באחד מתפקידיה הראשונים. כל שאר סרטי ההמשך של הסדרה שנוצרו אחריו הם טראש טהור. 

10. הטוב, הרע והמכוער

החלק השלישי בטרילוגיית מערבוני הספגטי "האיש ללא שם" שביים סרג'ו לאונה נחשב לאחד המערבונים המפורסמים והנערצים ביותר בכל הזמנים. זוהי גם גולת הכותרת בקריירה הארוכה של קלינט איסטווד, שמגלם בסרט את "הטוב" המכונה בלונדי. הצילום, הפסקול הבלתי נשכח של אניו מוריקונה והקאץ' פרייזים שסיפק, הפכו את הסרט לקלאסיקה שעומדת במבחן הזמן גם היום, כמעט 50 שנה אחרי שצולמה. יוצרים כמו קוונטין טרנטינו הודו שהושפעו עמוקות מהסרט וניסו לחקות את הצלחתו גם בסרטים מודרניים.

9. מלחמת הכוכבים 5: האימפריה מכה שנית

למרות שהוא מהווה רק את אמצע הדרך בטרילוגיה המקורית של סאגת המדע הבדיוני המצליחה, "האימפריה מכה שנית" הוא האהוב והנערץ ביותר מבין שלושת סרטיה. לורנס קסדן, אז תסריטאי צעיר ואלמוני, תפס את מקומו של ג'ורג' לוקאס בכיסא הבמאי ושיכתב את התסריט הסופי למה שיהפוך להיות אחד הטוויסטים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע: הרגע שבו מתוודה דארת' ויידר בפני לוק סקייווקר שהוא אביו. ההברקה הזאת הפכה את שתי הדמויות והמניעים שלהן למורכבות ומשכנעות הרבה יותר מאשר בסרט הראשון. ההסתכלות הכללית של קסדן הביאה רבדים והיבטים חדשים ומעוררי מחשבה ששדרגו משמעותית את חוויית מלחמת הכוכבים לתופעה שאנחנו מכירים כיום.

8. החיים על פי משפחת אדאמס

שנון יותר, חריף יותר, סאטירי יותר ובעיקר מצחיק יותר. "החיים על פי משפחת אדאמס" מפגיש את המשפחה הכי גותית על המסך עם אנשים "נורמלים" ובכך משכלל את אווירת הפריק שואו הכללית של הסרט המקורי. בעוד שהסרט הראשון עמוס הומור פיזי, בסרט ההמשך שמו דגש על הסוג המילולי. התסריט כלל גם תוספת החדשה למשפחה, תינוק משופם שגורם לאחיו - וונדסי (כריסטינה ריצ'י האייקונית) ופאגסלי השמנמן - להישלח למחנה קיץ עליז להחריד. הסצנה בה שוטפים להם את המוח עם סרטי דיסני מותחת ביקורת נוקבת על תחלואי החברה האמריקנית בעידן הפרוזק והפוליטיקלי-קורקט. חוץ מההופעות הכובשות של אנג'ליקה יוסטון וראול ג'וליה המנוח בתפקידים הראשיים, הליהוק של ג'ואן קיוזאק הוולגרית בתור האומנת מהגיהנום משדרג בהחלט את סרט ההמשך המפואר.   

7. צעצוע של סיפור 2

אין ספק ש"צעצוע של סיפור" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר בכל הזמנים, אבל הוא עדיין פחות טוב מממשיך דרכו. העלילה מעמיקה את מערכת היחסים שלנו עם הצעצועים המוזרים וגורמת לנו להרגיש את חוסר האונים של מי שתלויים כל כך באנושות. הדילמה של וודי – לזכות בתהילת עולם במוזיאון צעצועים אך לנטוש את הבעלים שלו, אנדי – מחטטת בפילוסופיות קיומיות שלא נתקלים בהם בדרך כלל בסרטי אנימציה לכל המשפחה. הצלע הנשית החדשה, ג'סי הקאו-גירל (אותה מדובבת ג'ואן קיוזאק), תורמת רבות לקשר הרגשי שנוצר בינינו לבין הצעצועים. הסרט מתפקד יותר כפרק שני מאשר הארכת הראשון, מה שהופך אותו לסרט מבריק בזכות עצמו. האנימציה החדשנית שלו והצלחתו האדירה הפכו את פיקסאר לאולפני האנימציה המוערכים ביותר בתחום ולאגדה ההוליוודית שהיא היום. קשה להאמין שבתכנון המקורי הוא היה אמור לצאת ישר ל-DVD.

6. בחזרה לעתיד 2

בסרט הראשון בטרילוגיית "בחזרה לעתיד", אחד הסרטים היותר פופולאריים בז'אנר המדע הבדיוני, דוק החזיר אותנו ואת מרטי מקפליי לשנות החמישים, אבל סרט ההמשך לקח אותנו למקום הרבה יותר נחשק – לסיור עתידני אל שנת 2015. "בחזרה לעתיד 2" היה ציני יותר, מצחיק יותר, מתוחכם יותר וכמו עלילתו, אפשר לומר שהוא הקדים את זמנו. בנוסף, כוכב הסרט מייקל ג'יי פוקס באחד מרגעי השיא של הקריירה שלו, מגלם גם את הבת שלו. וכדי להגשים את נבואות הסרט, יש לנו בדיוק עוד שנה להמציא את הסקייטבורד המעופף ואת המיקרו שמכניסים אליו פיצה פצפונת ויוצא מגש משפחתי. שיחות הוועידה הוירטואליות כבר כאן.

5. שר הטבעות 2: שני הצריחים

נתחיל מזה ש"אחוות הטבעות", החלק הראשון בטרילוגיית "שר הטבעות", הוא לא יותר מאקספוזיציה ארוכה, מפרכת ודי משעממת. מישהו היה צריך להגיד את זה. לא היה קשה ל"שני הצריחים" להיות מוצלח יותר, אבל גורם המפתח להיותו סרט פנטזיה מושלם הוא המפגש עם גולום/סמיגול. דמותו מפוצלת האישיות של היצור הדוחה אך מתוק להפליא מרוממת את הסרט השני הרבה מעל לראשון. המבט מבפנים על חייה המורכבים של הדמות המוטרדת והכובשת כל כך מהפנט עד שמהר מאוד שוכחים שהיא בכלל נוצרה במחשב. גם סצנות הקרב המרהיבות נכנסות לפנתיאון הקרבות הקולנועיים הגדולים ביותר. "שני הצריחים" משפר את הסיפור, משכלל את הדמויות המעורבות ומכין את הקרקע היטב עבור הסרט השלישי, שגם לא רואה את הסרט הראשון ממטר.

4. הסנדק 2

קשה להאמין שאפשר היה לעשות סרט קולנוע טוב יותר מ"הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה שקופולה החליט לא להמשיך במקום שבו הפסקנו, אלא ללכת אחורה אל המקורות של סמל משפחת קורליאונה: ויטו. התוצאה גילתה לעולם את רוברט דה נירו ויצרה חיבור מושלם בין עבר להווה בעולם שבו המאבק על שליטה לא נפסק לעולם. עד שמגיעים למחציתו של הסרט, התמות המרכזיות של הסנדק הראשון – ערכי משפחה, נאמנות, ומנהיגות פטריארכלית –  מבשילות במלואן. קופולה הוכיח שוב כמה רבדים יכולים להיות לעולם הפשע, כאלה שיובילו בעתיד ללידתן של יצירות מופת מודרניות כמו "הסופרנוס". מצד שני, כמה כבר אפשר לפספס כששניים מהשחקנים הטובים בהיסטוריה נותנים את הופעת חייהם בסרט שלך?

3. האביר האפל

הפרק השני של האתחול מחדש של כריסטופר נולאן לסדרת סרטי באטמן הוא אחד מסרטי האקשן המושקעים והאינטנסיביים בהיסטוריה. בעוד ש"באטמן מתחיל" מספק אקספוזיציה מפוארת, "האביר האפל" הוא המקום שבו התכלס מתחיל. מעבר לסצנות האקשן המרהיבות, "האביר האפל" הגדיר מחדש את המושג 'סרט קומיקס'. הביצוע המופתי של הית' לדג'ר המנוח (שאף זיכה אותו בפרס האוסקר אחרי מותו) לדמותו של הג'וקר, הנבל האולטימטיבי, גורם לפרשנותו של ג'ק ניקולסון בסרט באטמן של טים ברטון להיראות כמו קוריוז משעשע. אמנם מדובר בקריקטורה מעולם הקומיקס, אבל לדג'ר הצליח לפצח את נבכי נפשו של הג'וקר המרושע והגיש דמות עגולה שאפילו מצליחה לגרום לנו לחוש אמפתיה כלפיה. מותו הטראגי לפני עליית הסרט לאקרנים רק עזר לסרט להפוך למיתוס שהוא היום.

2. שליחות קטלנית 2: יום הדין

בזמן שהאפקטים של "שליחות קטלנית" בקושי עומדים במבחן הזמן, "שליחות קטלנית 2: יום הדין" עדיין נראה רלוונטי גם בעידן "הנוקמים". באופן מפתיע, הרובוט העשוי מתכת נוזלית של שנות התשעים מצליח להיראות חדשני גם מול נפלאות הטכנולוגיה התלת מימדית של ימינו. בעוד שהסרט הראשון הכיל הרבה יותר מדי סצנות מתות, הקצב זורם בצורה חלקה וקצבית יותר בסרט ההמשך. הבמאי ג'יימס קמרון ניסה לפרוץ את גבולות סרטי האקשן המסורתיים על ידי בחינה עמוקה של נאמנות וגורלה של האנושות. גם המהפך של שוורצנגר, מנבל שרוצה להרוג את ג'ון ושרה קונור למושיע שלהם, מספק פרספקטיבה שונה וכמעט פילוסופית לסרט. הדמות הקרה והקטלנית שהרעידה אותנו מפחד בסרט הראשון פתאום הופכת לדמות שמתאהבים בה. מערכת היחסים הנרקמת בין שוורצנגר לג'ון קונור הנער מהפנטת לא פחות מסצנות המרדף הבומבסטיות. אבל יותר מהכול, לינדה המילטון בתפקיד האישה הכי קשוחה והכי שרירית שהחזיקה אי פעם תת מקלע על המסך, יוצרת את הטוויסט הפמיניסטי הבועט של הסרט. מסרטי הפעולה הבודדים שעושים כבוד אמיתי לקהל הנשי.

1. צעצוע של סיפור 3

להצליח להתעלות על היצירה הכי טובה שלכם פעם אחת זה חתיכת הישג, לעשות את זה פעמיים זה כבר מצדיק מקום בפנתיאון. בתוך דרמת המסגרת של עזיבתו הצפויה של אנדי, הסרט מרקד על כמה ז'אנרים במקביל – הוא משתנה ממערבון לסרט פשע, לסרט בריחה מהכלא, לסרט מתח וגם לסיפור אהבה וסרט אקשן מרהיב, והכל באנימציה מורכבת בעלת תסריט מתוחכם שמתאים לכל גיל כמעט. הסרט בוחן סוגיות כמו נטישה, אובדן התמימות והמעבר הבלתי נמנע מהילדות לבגרות. הרגע שבו אנדי מוסר את הצעצועים שלו לבוני, פורט על מיתרי הלב של צעירים ומבוגרים כאחד. קולו של וודי אומר בשקט, "סו לונג, פרטנר", כשהוא מתבונן באנדי נוסע צובט בלב בכל פעם שנזכרים בו. "צעצוע של סיפור 3" הוא דוגמא לכוחה של האנושיות בסרטי אנימציה. בנוסף, הוא מציג דמויות חדשות, אפילו נפלאות יותר מאלו של הסרט השני. אנו זוכים לפגוש את לוטסו הדוב התחמן, קן הדוגמן המפונפן ואת הקיפוד הכי חמוד שנראה על המסך מאז קיפי. לא רק שמדובר בסרט ההמשך האולטימטיבי, "צעצוע של סיפור 3" הוא אולי סרט האנימציה הטוב ביותר שנוצר אי פעם.