זה עדיין לא מושלם, עדיין רחוק מהשוויון המיוחל, אבל אחרי יותר מ-100 שנים של התעלמות מוחלטת מהקהילה האפרו-אמריקאית, משהו גדול קורה בהוליווד של השנתיים האחרונות. העיסוק בעבדות הוא כבר לא טאבו, גיבור על שחור הוא כבר לא פנטזיה ופרס האוסקר לסרט הטוב ביותר נראה קרוב מאי פעם. האם זו השנה שהוליווד סוף סוף גילתה את הזהב השחור?
ליטל אבזון | mako | פורסם 17:45 15.01.14
תגידו עוד פעם שוויון לכולםזה לא סוד שהוליווד תופסת את עצמה כעיר ליברלית עד אנטי-רפובליקנית. כזו שבה הפוליטקלי קורקט הוא כמעט חזות הכל. לכן גם העובדה שנוכחותם וייצוגם של בני הקהילה האפרו-אמריקאית בתעשיית הסרטים הנוצצת, גדלה בשנים האחרונות, לא באמת מפילה אף אחד מהכיסא. ועם זאת, לעומת קאסטים "רגילים", המורכבים משחקנים לבנים בלבד (הכניסו כאן שמות של 95% מהסרטים שראיתם בעשור האחרון), קאסט שכל שחקניו שחורים הוא מוצר נדיר עד לא-קיים, בעיקר בסרטים בהפצה בין-לאומית.
טקס האוסקר הוא דוגמא מצוינת למעמדם של האפרו-אמריקאיים בתעשיית הקולנוע של המאה העשרים: בעשור הראשון לקיומו של הטקס לא הוענק פרס לאיש או אישה שחורים, עד שהטי מק'דניאל קטפה ב-1939 את פרס שחקנית המשנה על "חלף עם הרוח". למי שהתרגש מהפתיחות, אפשר להירגע: מק'דניאל גילמה משרתת דרומית שחורה. עשרים וארבע שנים נוספות של התעלמות מצד הממסד ההוליוודי חלפו, וב-1963 סידני פואטייה עשה היסטוריה והפך לאפרו-אמריקאי הראשון לזכות בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.
בוא נחליף תפקידים: אתה תקטוף ואני אצליףהשמות הבאים לזכות הם כבר שחקנים בני זמננו כמו דנזל וושינגטון והאלי בארי, וופי גולדברג ומורגן פרימן, ועדיין, בהגיענו לטקס האוסקר ה-86, פחות מ-30 אפרו-אמריקאיים זכו בפרס הנחשק – בכל הקטגוריות גם יחד. למעשה, עד לפני עשור, בתוך אותה "אקדמיה" שבוחרת את הזוכים בפרס, נרשמו פחות מ-4% אפרו-אמריקאיים, ובארגון התסריטאים 3% מהרשומים השתייכו לאותו מוצא. חמישים שנה אחרי הסיקסטיז ושום דבר משמעותי לא באמת השתנה. "אני אישית לא מוכן לשמוע מהאולפנים על איך הם חושבים שהדמויות שלי צריכות להתנהג", הסביר הבמאי האפרו-אמריקני ספייק לי בפסטיבל סאנדנס 2012, "הם פשוט לא יודעים כלום על שחורים. כלום!".
אפשר להתווכח על מי יודע מה ואם אפשר בכלל "לדעת" משהו על אפרו-אמריקאים, אבל אי אפשר להכחיש שהשנים האחרונות, ובעיקר 2013, היו משמעותיות עבור הוליווד השחורה. "נראה שזו עשויה להיות השנה החשובה ביותר עבור במאים, כותבים ושחקנים שחורים" קבעו לפני חודשיים במגזין וניטי פייר, "דווקא הוליווד, שנוהגת להתעלם במפגין מנושא הגזע, נראית כאילו היא הולכת במפתיע לכיוון שונה". אז מה נשתנה? זו הייתה שנה שנפתחה בהצלחה המסחררת של סרטו של לי דניאלס "המשרת", בו פורסט וויטיקר וצוות מרשים של מיטב השחקנים האפרו-אמריקניים מגוללים את סיפורו של המשרת הראשי בבית הלבן (שאז עוד היה לבן על כל המשתמע מכך), והסתיימה בטרפת אוסקרים סביב הסרט המדובר שיוצא לאקרנים השבוע בישראל – "12 שנים של עבדות".
עבד. ה-ד' לא נאמרתוהנה אנחנו שוב מחרבים את המסיבה – לא לא, זה לא שלסרט אין סיכוי לזכות, רחוק מכך – אלא שצריך לקרוא לילד בשמו: לא ממש קשה ללהק קאסט שחור לסרט שעוסק בעבדות. הוליווד זקוקה יותר לגיבורי-על אפרו-אמריקאיים וכוכבי קומדיות אפרו-אמריקאיים. ובכל זאת, קצת יותר ממאה חמישים שנה אחרי, נרשמה השנה תסיסה קולנועית בנושא העבדות. זה התחיל עם סרטו הטראשי של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים", שהגיע ארצה לפני כשנה, ואחריו "לינקולן" המדובר של ספילברג. העניין המחודש הזה עשוי בהחלט לבשר על שינוי באופן שבו אמריקה מוכנה להסתכל על עברה הגזעני ועל אזרחיה צאצאי העבדים בהווה.
"12 שנים של עבדות" הוא פרויקט מבית הבמאי והכותב המוערך סטיב מקווין, אפריקני-בריטי דווקא, שהחליט לבסס סרט על האוטוביוגרפיה מעוררת ההשתאות של סולומון נורת'אפ. מדובר בדמות היסטורית לכל דבר, אדם שחור שנולד חופשי במדינת ניו יורק, נחטף בוושינגטון ב-1841 כשהוא כבר אב למשפחה, ובילה תריסר שנים כעבד במטעים בלואיזיאנה לפני ששוחרר. מקווין קיווה להרים פרויקט שיעסוק בתקופת העבדות בארה"ב, אבל התקשה למצוא את הסיפור בו היה מעוניין – עד שאשתו הסבה את תשומת לבו לספרו של נורת'ופ. "קראתי את הספר, הוא הימם אותי לגמרי", הסביר מקווין, "ובאותו זמן, די כעסתי על עצמי שלא הכרתי אותו קודם. אני גר כעת באמסטרדם, היכן שאנה פרנק היא גיבורה לאומית, ובשבילי זו כמו גרסה של יומנה של אנה פרנק רק מ-97 שנים קודם. תיעוד מיד ראשונה של חוויית העבדות. זו מיד נהייתה העדיפות הראשונה שלי להפוך את הסיפור הזה לסרט". מקווין גייס 20 מיליון דולר ויצא לצילומים בקיץ הקשה של דרום לואיזיאנה; תוך פחות משבוע על המסכים, כיסה הסרט את עלותו ובזמן לא ארוך גם הצליח להכפיל אותה – וזה עוד לפי ההפצה מחוץ לארה"ב.
למדתי משחק בייל וכל מה שקיבלתי זה תפקיד של שפחההחיבוק התקשורתי לא הרתיע את מקווין מהטחת האשמות קשות כלפי תעשיית הקולנוע האמריקאית ויחסה המזלזל כלפי הקהל השחור בכלל ונושא העבדות בפרט. "מלחמת העולם השנייה נמשכה חמש שנים, וצולמו מאות של סרטים אודותיה ואודות השואה", צוטט מקווין בתחילת החודש, "מנגד, העבדות בארה"ב נמשכה 400 שנים, ויש פחות מ-20 סרטים עלילתיים בנושא. מישהו צריך לבדוק למה אין כאן איזון". הניסיון למהימנות היסטורית הוא אחת הסיבות לסירובו של מקווין למגר את האלימות הקשה בסרט, שהביאה כמה מבקרים לצאת ממנו בעודו מוקרן. עם זאת, לטענת כוכב הסרט, צ'יווטל אג'יופור, הסצינות האלימות האמיתיות בכלל לא נכנסו לתסריט, "היו דברים בספר שבאמת היה ברור שאי אפשר להעביר למסך, משום שאי אפשר להעביר בני אדם דברים כאלה", אמר בחודש שעבר.
כבר מאז טרום-הבכורה של "12 שנים של עבדות" המבקרים והקהל לא הפסיקו לשבח אותו. שבחים רבים במיוחד מורעפים על שני השחקנים הראשיים, ששמם (עדיין) לא מוכר בעברית: אג'יופור, המשחק את סולומון הנחטף לעבדות, ולופיטה נ'יונגו, המשחקת את פטסי, שפחה במטע הכותנה הדרומי אליו מגיע סולומון, אשר סובלת מהתעללות פיזית ומינית של בעל המטע. ניונגו בת ה-30, קנייתית שנולדה במקסיקו, רק סיימה את לימודי הדרמה שלה באוניברסיטת ייל היוקרתית בארה"ב כשלוהקה לסרט – וכבר היא מועמדת לגלובוס הזהב ולפרס גילדת השחקנים על תפקידה. אג'יופור הבריטי-ניגרי לעומתה הוא כבר שחקן מנוסה וזוכה פרסים, אך לפני "12 שנים" עוד לא הפציע בזירה הבינלאומית. "הוא פשוט היה היחיד שיכול לשחק את התפקיד", פוסק מקווין. אג'יופור מצידו דווקא התקשה לבטוח בעצמו שיבצע את התפקיד כמו שצריך – אבל כעת הוא נחשב מועמד בטוח לפרס האוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.
מישהו קרא לפינגווין?אולם "12 שנים" הוא רק נקודת שיא במגמה מתמשכת. למעשה, שנה וחצי לפני "12 שנים", הרעיש סרט נוסף את המעטה הלבן של הוליווד. "העזרה" גילה לעולם את ויולה דיוויס ואוקטביה ספנסר, האחת מועמדת לאוסקר על פרס השחקנית הטובה והשנייה זוכת אוסקר בפרס שחקנית המשנה, שהפכו שתיהן משחקניות אנונימיות ברמה העולמית לשתיים מהשחקניות הנחשבות באל.איי. דיוויס מודה בלי בעיה כי יש לה בטן מלאה על ייצוג ותעסוקה של הקהילה האפרו-אמריקנית בהוליווד. בראיון בחודש שעבר לדיילי טלגרף הבריטי, לרגל יציאת סרטה 'יצורים יפהפיים' בפברואר הקרוב, שיתפה דייויס מחוויותיה כשחורה היחידה בבית הספר אליו עברה בקליפורניה, "היו מעמידים אותנו בתור לשתות מהברזייה, ואם הייתי ראשונה או שנייה בתור, זהו זה – אף אחד לא היה מסכים לשתות אחרי. והם היו אומרים בשיא הפשטות למורה – אני לא הולך לשתות אחרי שהכושית שתתה מזה". באל.איי, סיפרה, הדברים היו אולי מעודנים יותר, אך לא שונים במהותם, "אין ספק שאפריקאים-אמריקאים מוצגים הרבה יותר מדי על המסך כמי שעובדים במשק בית ותחזוקה. אני עצמי לקחתי כל תפקיד שהציעו לי, לא משנה מה הוא היה – העיקר לעבוד. אבל בלבי ידעתי שאני לא באמת רוצה לשחק עוזרת בית".
רוצים קפה? יש רק שחורלעומת דיוויס, פורסט וויטאקר זוכה האוסקר – שכזכור שיחק בעצמו משרת בשנה האחרונה – מגלם דווקא גישת זן בעניין, "מבחינתי כל ייצוג של אדם שחור, כל דחיפה קדימה, מזיזה ומשנה. לא היה יכול להיות ברק אובמה בלי קונדוליסה רייס, ושניהם לא היו מתאפשרים בלי האדם השחור הראשון בבית הלבן – לא המשרת, אלא הראשון שהועסק בפוליטיקה, שלפי מה שגיליתי עבד בצוותים שניסחו חוקים חברתיים בזמן ממשל קנדי, והילדים שלו למדו ביחד עם הילדים של קנדי. אף אחד לא שמע על זה, אבל זו הייתה תזוזה. כל תזוזה קטנה בעיניי מתחילה שינוי".
וויטאקר הוא אחד החתומים על הפקה נוספת שעשה הרבה רעש בארה"ב בקיץ האחרון והציגה לעולם את אחד השחקנים האפרו-אמריקניים המבטיחים נכון להיום, מייקל בי. ג'ורדן. הפרויקט נקרא "תחנת פרוטווייל" והוא מבוסס על מקרה אמיתי המזכיר מאוד את סיפורו הטרגי של טרייבון מרטין. הסרט עוקב אחרי היום האחרון בחייו של צעיר אפרו-אמריקני בשם אוסקר גרנט, שנורה למוות על ידי שוטר קהילתי. כבר אחרי הבכורה בפסטיבל סאנדאנס זכה הסרט בשני פרסים מרכזיים. ג'ורדן, ששיחק כילד בסדרת המופת "הסמויה", נחשב לאחד הכוכבים בתעשייה (הוזכר כמועמד מוביל להשתתף בסרט השביעי בסדרה "מלחמת הכוכבים" ב-2015) והסרט זיכה אותו בבאזז אוסקר רציני מאוד, "אני מתרגש, אבל מנסה למתן את זה" הודה לאחרונה בראיון לקראת סרטו החדש, קומדיה מדוברת בשם "That Awkward Moment" בה הוא מככב לצד זאק אפרון, ואפילו לא כעבד או משרת, או בחור שחור שנרדף על ידי המשטרה, אלא סתם בחור בסצינת הדייטינג. היי, אלה כבר חדשות טובות.
